זוכרות - תהלוכת השיבה הראשונה בתל אביב יפו: מהכפר ג'אמסין אל ע'רבי אל הכפר סומייל (אל מסעודיה)

תהלוכת השיבה הראשונה בתל אביב יפו: מהכפר ג'אמסין אל ע'רבי אל הכפר סומייל (אל מסעודיה)

היום ה-15/5/2004 הוא יום הנכבה החמישים וששה לטרגדיה שהתרחשה ב-1948. זו השנה השניה שעמותת זוכרות מציינת את היום הזה בעיר ת"א יפו כדי להזכיר לתושביה את גירוש רוב הפלסטינים מארצם, תוך כדי הרס רוב יישוביהם, ופשעי מלחמה נוספים. הנכבה הוא האירוע שקבע את "דפוס היחסים" בין ישראלים לפלסטינים במרחב, ומאז נמשכים מעשי הגירוש, הטבח, הרס הבתים ואפליית אזרחי המדינה הערבים. אולם נראה שהתוצאה המשמעותית ביותר של הנכבה היא הפיכת רוב הפלסטינים לפליטים, חמישה מיליון מתוך שמונה מיליון איש שמונה העם הפלסטיני. הפליטות הפלסטיניות לא מפסיקות להתגעגע ולדרוש את ההכרה בזכותם לשוב לבתיהן ולאדמותיהן. שיבת הפליטות הפלסטיניות היא הבעיה הבסיסית ביותר בקונפליקט האלים בו אנו חיים ולכן קבלה מלאה של זכות השיבה היא תנאי יסוד לכל הסכם שלום ולתהליך פיוס בין העמים.

היום נצעד בתהלוכת השיבה הראשונה בת"א יפו מהמקום בו היה הכפר ג'מאסין אל-ע'רבי עד לכפר סומייל. כיוון התהלוכה אינו מקרי. אם ב-1948 גורשו הפלסטינים מסומייל לג'מאסין, ממערב למזרח, אנחנו מבקשים היום לסמן בהליכתנו את כיוון השיבה של הפליטים, לתוך הארץ, לשטחי פלסטין של 1948. אנו גם פונים בהזדמנות זו לעיריית ת"א יפו לקרוא לרחובות העיר בשמות של הכפרים הפלסטינים שהיו בשטחה, ששה במספר (ג'מאסין, סומייל, אבו כביר, שייח מואניס, ג'רישה וסלמה). תהיה זו מחווה סמלית של רצון לפיוס עם תושבי הארץ הפלסטינים שעולמם חרב עליהם ב-1948. בתהלוכה נעבור ברחובות העיר ששמותיהם – נמיר, פנקס, וייצמן וז'בוטינסקי, גברים כולם, שייכים למנהיגות הציונית ההיסטורית. נזכיר את פועלם בשרות הציונות ואת תרומתם לטרגדיה של 1948.

ג'מאסין אל-ע'רבי

אל-ג'מאסין הם צמד ישובים שהיו על גדות נחל אל עוג'ה (היום נקרא "הירקון") בהם התיישבו ישיבת קבע שבטים בדווים לפני מאות שנים. האזור, שבזמנו היה עתיר ביצות, התאים לגידול בהמת הג'מוס (תאו, שור הבר). על כן כונו תושבי הכפרים "מגדלי הג'מוסין". הישוב הקרוב לים (כ 2.5 ק"מ) כונה אל ג'מאסין אל-ע'רבי (המערבי), והמרוחק יותר (כ-5 ק"מ) ג'מאסין אל שרקי (המזרחי). ג'מאסין אל-ע'רבי הייתה קרובה למפגש הירקון עם דרך יפו מלאבס (פתח תקווה). עדות לקיום הכפר במאה ה-16 נמצאת ברשומות המס של השלטון העות'מאני מסוף אותה מאה. ע"פ רישומים אלה, השבט משויך למטה נחייה (nahiya) של בַּני סווייב (Bani Sa'b) , בדואים שמוצאם מעמק הירדן, וכי הם שלמו מס עבור הג'אמוסים. עדויות יותר מאוחרות מהמאה ה-18 מעידות על ישוב קבע של מוסלמים באזור. כאמור, פרנסתם העיקרית של בני השבט הייתה על גידול הג'מוסים, שיווק חלבם ובשרם ומכירתם לשימוש כבהמות משא באזור יפו. עד שנות ה-20 של המאה שעברה גרו התושבים הבדווים באהלים. עם גידול הישוב היהודי וצמצום שטחי המרעה והביצות, הפכו הבדואים לחקלאים ולפועלים והקימו בקתות מלבני טיט וצריפי עץ. הם נטעו 200 דונם הדרים, 150 דונם עצי בננות ו173 דונם דגנים. חלק מהתושבים עבדו כפועלים במטעי המושבה הגרמנית שרונה (כיום הקריה). לפי מפקד אוכלוסין משנת 1922, היו בג'אמסין המערבית 200 נפש ועד לשנת 1944 גדל מספרם ל-1000. ילדי הישוב התחנכו בבית ספר בכפר שיח' מואניס .
במלחמת 48 התמודדו התושבים עם שתי בעיות: התנגשויות עם בוזזים יהודים מתל-אביב וקליטת תושבי הכפר סומייל שנמלטו ממנו בסוף דצמבר 1947. הלחץ הגובר של "ההגנה" על ג'מאסין אילץ את תושביו להימלט ב-17 במרץ ולעבור לשייח' מואניס.

מרדכי נמיר 1897-1975

ממפקדי ההגנה בתל אביב. בשנות ה-30 נעצר ונכלא במחנה מזרע עקב הפגנה נגד הספר הלבן. במלחמת העולם השנייה ראש לשכת הגיוס לצבא הבריטי . מה שמדגיש את שיתוף הפעולה הציוני-בריטי שחולל את הנכבה.
משנת 1947 ועד הקמת צה"ל היה נמיר חבר המפקדה הארצית של ההגנה. מ-1948 עד 1951 שימש בתפקידים דיפלומטיים בגוש המזרחי. כך הציג את בעיית הפליטים בפני שר החוץ של ברה"מ וישנסקי וסגנו זורין: "לא גירשנו את הפליטים הערבים. 300-350 אלף ערבים נכנעו לתעמולת המופתי וברחו ללא לחץ מצדנו, יש בזה גם משום עדות לחולשת הקשר שלהם אל אדמת הארץ. עכשיו אין המדינות הערביות רוצות לשאת בתוצאה של מדיניותם ורצונם שנסכים להחזירם באמצע ימי המלחמה וההפוגה. ניפוח עניין הפליטים, במאמציה של אנגליה בעיקר, אין מטרתו הומניטארית, כי רבה יכולתם של השליטים הערביים לעזור אילו רצו בכך; המטרה היא מדינית וצבאית. הפליטים אינם אלא מכשיר לביצוע, גיס חמישי. ובכלל- גם בלי קשר לשיקולים צבאיים – אם כבר קרה הדבר שהערבים עזבו ובמדינת ישראל נוצרה אוכלוסייה הומוגנית יותר, האומנם יש טעם ליישב אותם מחדש דווקא בשטח של מדינתנו וליצור מחדש באופן מלאכותי בעיה סבוכה? סוף סוף הרי הם יושבים עכשיו בתחומיהן של מדינות ערביות ולהם שטחי קרקע עצומים ריקים מאדם. הגיוני הוא הרבה יותר שישתקעו שם בקביעות, ואם יהיה שלום בינינו, נהיה מוכנים לעזור להם במובן הטכני, המדעי ועוד. לאור הניסיונות שהיו אחרי 2 מלחמות עולם בהעברת אוכלוסין, אין לשלול זאת גם אצלנו".

משנת 1959 היה מרדכי נמיר ראש העירייה החמישי של ת-א יפו. בזמן כהונתו ניסה לפנות בכוח את דיירי הבתים בכפר הערבי סומייל אך התנגדותם העיקשת מנעה זאת. הפינוי האלים הזה מיום 12.9.62 צולם ליומן קולנוע ונפסל להקרנה על ידי הצנזורה. בג"צ התיר להציגו. הסיסמה התל אביבית הנפוצה בזמנו: בימי לבנון הסריח הירקון בימי נמיר הסריחה כל העיר ...

דוד צבי פנקס (1895-1952)

עסקן תל אביבי במפלגה הציונית דתית "המזרחי", קודמתה של המפד"ל. בשנות ה- 30 מנהיגה של "המזרחי", הרב פישמן, תמך בטרנספר של הפלסטינאים לעיראק והתנגד לתוכניות החלוקה. פנקס שימש בתפקידים ממלכתיים רבים. היה מיוזמי המו"מ בין ההגנה לאצ"ל על שיתוף פעולה בכיבוש העיר יפו בסוף חודש אפריל 1948. בביתו של פנקס ובתיווכו תוכנן כיבוש יפו בפגישות בין בגין ולנדאו, מפקדי האצ"ל, לבין יגאל ידין וגלילי מפקדי ההגנה. מאוגוסט 1948 ועד פברואר 1949 היה יו"ר ועדת הבטחון של מועצת העם ואח"כ מועצת המדינה הזמנית שלאחר הבחירות לכנסת הפכה לוועדת חוץ וביטחון. פעילות הועדה כללה נושאים שונים כגון פירוק מטה הפלמ"ח, תעמולת הבחירות, הבחירות בצה"ל ותקציב המלחמה. לאחר הבחירות לכנסת השנייה, ב-1952, מונה פנקס לתפקיד שר התחבורה. באמצעות סמכויותיו על אספקה וקיצוב הדלק, ניסה לצמצם את התחבורה בשבתות. עקב כך, ניזרקה פצצה ע"י חילונים זועמים ליד פתח ביתו, שגרמה לו להתקף לב והוא ניפטר לאחר כמה חודשים. יש לציין את מנהיג מפלגתו של פנקס, משה שפירא, שר העלייה והבריאות בממשלה הזמנית שתקף את מעשי הזוועה והטבח שביצעו חיילי צה"ל בערביי הגליל במבצע חירם באוקטובר 1948. ביקורתו אילצה את בן גוריון למנות ועדה לחקירת "מעשי הצבא בשטחים הכבושים", לשון כתב המינוי.

מאחר ולפנקס היתה מעורבות בכיבוש העיר יפו, בחרתי פעילה מיפו כאחת שראוי שהרחוב ייקרא מחדש על שמה. את המידע עליה קיבלתי מסמי אבו-שחאדה, מידע שהפתיע אותי מאוד. שם הפעילה: עדלה עאבר. עדלה עאבר היתה אחת מהמנהיגות של תנועת נשים פלשתיניות ערביות, תנועה פמיניסטית שהיתה פעילה בשנות ה- 30 וה- 40. לפני התמסדותה, בשנות ה- 20 פעילות התנועה התמקדה בהתנדבות סיעודית כגון דאגה ליתומים וחלוקת אוכל לעניים. מ- 1929 התנועה התמסדה וציינה זאת ע"י "הקונגרס הראשון לנשים פלשתיניות ערביות" שהתקיים בירושליים וכלל כ- 200 נשים. מאז ההתמסדות, התנועה נשאה אופי פוליטי והיתה בעלת נוכחות פוליטית חשובה. הן השתתפו ויזמו הפגנות, תמכו באסירים פוליטיים ותרמו לשיח פמיניסטי בחברה הפלשתינית. המטרות שהן הציבו לעצמן היו: שיפור מצבן של הנשים הערביות מבחינה חברתית וכלכלית, שיפור חינוכן של הנשים הצעירות, העלאת כבודן של הנשים, שיפור המצב בארץ מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית. כאשר היו הפצצות של הבריטים על יפו ב- 1937, פעילות התנועה לקחו על עצמן לכתוב דו"ח מפורט בנוגע לנזקים בנפש וברכוש שנגרמו בעקבות ההפצצות. נראה שהתנועה הטרידה את מנוחתם של הבריטים, קיימים דוחו"ת של הבריטים משנות ה- 30 הכוללים טענות על פעילות התנועה.

חיים וייצמן 1874 - 1952

מדען כימאי ועסקן ציוני. שימש בראשית המאה כמרצה בכיר לביו-כימיה באוניברסיטת מנצ'סטר.
במלחמת העולם הראשונה ניהל את המעבדות של האדמירליות הבריטית ופיתח חומרי לחימה (כותנה רועמת). קשרים מוקדמים אלה עם הבריטים עזרו לו להשתדל עבור התנועה הציונית אצל מנהיגי בריטניה, רוה"מ לויד ג'ורג', שר החוץ ג'יימס בלפור, שר הפנים הרברט סמואל ופוליטיקאים בכירים נוספים. הוא פעל בהצלחה למען תאפשר בריטניה להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל לאחר שהבריטים ינצחו את הטורקים. השיקול הבריטי היה ישוב יהודים נאמנים לאנגליה בצומת אסטרטגי בדרך להודו.
בינואר,לאחר מפגש בעבר הירדן, חתם וייצמן עם האמיר פייסל, ממנהיגי המרד הערבי ושליטה המיועד של סוריה, הסכם בדבר שיתוף פעולה ערבי ציוני בפיתוחן של המדינה הערבית וארץ ישראל.
וייצמן תמך בטרנספר של הפלסטינים מארצם: במרס 1930 אמר וייצמן לסגן שר המושבות הבריטי כי "רעיון הטרנספר הוא ניסיון מדיני נועז להתמודדות עם בעיה שעד כה טופלה בלב ולב. כמה מערביי פלשתינא עשויים לזרום לארצות השכנות, וחילופים כביכול אלה של אוכלוסייה ניתן לטפח ולעודד". וייצמן הציע להקים "חברה לפיתוח" שתרכוש קרקעות בעבר הירדן ועליהן יהיה אפשר ליישב מחדש ערבים פלסטינים.
על גירוש הפלסטינים קיבל דיווח משר החוץ הישראלי משה שרת. תגובתו לכך הייתה: "אם הערבים יצייתו לפקודת או"ם להפסיק את האש, יפנו היהודים את יפו ואת עכו". בראשית 1949 נבחר והושבע לנשיא מדינת ישראל. היה מיוזמי תוכנית הגרעין הישראלית טיפח וסייע לאבי הפצצה הישראלית פרופ' ארנסט דוד ברגמן.

15/5/1948, בן גוריון מקריא לא את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

גבירותי ורבותי, ראשית אני מבקשת להתנצל בפניכם על כך שהתכנסתם כאן לשווא אתמול, 14 במאי 1948, על פי הזמנתנו להיות נוכחים בטקס זה. אתמול, ברגע האחרון, החלטתי לא לקרוא את המסמך שחובר, ושהיה לדעתנו עלול להיות בסיס לניסיון השתלטות כוחני של הקיבוץ היהודי על השטח שחיים בו יותר ממיליון פלסטינים במשך מאות ואלפי שנים. כותרתו של המסמך שנגנז – "הכרזה על הקמת מדינת ישראל" – מגלמת סכנה להמשך האלימות ולהתגברותה, ואולי אף לגירוש אנשים מארצם ולכיבושם של שטחים נוספים בעתיד.

בפלשתינה-ארץ ישראל, חי העם הערבי הפלסטיני. בה עוצבה דמותו הלאומית, המדינית והרוחנית. בה הוא יצר נכסי תרבות לאומיים, ערביים וכלל אנושיים.

יהודים חיים במקומות רבים בעולם, והם פיתחו בהם תרבויות עשירות הקשורות לסביבתם. אנו מקוות בכל לב כי גם בפלשתינה נוכל לפתח תרבות ייחודית המקיימת דיאלוג מתמיד עם הסביבה ועם העם הערבי הפלסטיני החי בה. היהודים בתפוצות יצרו שפות ייחודיות, ספרות, תיאטרון והגות, שהיו לפאר היצירה וזכו להכרה עולמית בהישגיהם. אנו מקוות כי גם בפלשתינה יוכלו יהודים לפתח תרבות ייחודית המקיימת דיאלוג מתמיד עם הסביבה ועם העם הערבי הפלסטיני החי בה.

בעקבות האנטישמיות הגוברת באירופה ועליית הרעיון הלאומי, בחר מיעוט מיהודי אירופה להתבדל וליצור תנועה לאומית יהודית נפרדת שמטרתה להקים בית לאומי יהודי בפלשתינה. ההגירה היהודית לפלשתינה נתמכה על-ידי האימפריה הבריטית, אשר שאפה להנחיל את תרבותה והשפעתה במרחב הערבי. תמיכה זו קיבלה את ביטויה המובהק בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917.

בשואה שפקדה את עמי אירופה הושמדו רוב היהודים שחיו בה, והדבר הוכיח מחדש בעליל את ההכרח להיאבק נגד כל קנאות לאומנית ושלילת האחר. דלתנו תהיה פתוחה בפני כל היהודים שעד היום לא מצאו מקלט מאימת השואה, ואנו נסייע להם ככל האפשר להשתקם בפלשתינה או בכל מקום אחר. קליטת יהודים בפלשתינה לא תבוא על חשבון תושבי הארץ הערבים הפלסטינים. האלימות הנוראה בין יהודים לערבים בפלשתינה גרמה לקורבנות רבים בנפש, ולעקירתם של מאות אלפי פלסטינים מבתיהם. לפני חודש וחצי ביצעו יהודים טבח נפשע בתושבי הכפר השלו דיר יאסין, ונהרגו בו 93 איש ואישה. טבח זה הביא למנוסתם המבוהלת של פלסטינים רבים מבתיהם. היום פגשתי את עקורי הכפר מיסכה, אשר על פי הזמנתי נמצאים איתנו כאן. הסיור בכפרם, שממנו גורשו לפני כחודש ומאז עומד נטוש על תלו, גרם לי זעזוע עמוק. כוחותינו המזוינים כבשו היום את הכפר אום א-זינת וגירשו את תושביו. אני קוראת מכאן לחזרתם של כל הפליטים למאות כפריהם שמהם גורשו. הכוחות המזוינים היהודים ייסוגו מן הכפרים הכבושים ואף יסייעו לשיקומם של הכפרים שנפגעו בקרבות. אנו נפצה כל אדם שנפגע ברכושו או בגופו.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת שתי מדינות בפלשתינה, באיחוד כלכלי ובנאום ירושלים. תוכנית החלוקה הזאת נתנה תוקף משפטי בינלאומי לקיומו של הקולקטיב היהודי בפלשתינה, עובדה המחזקת את פנייתנו להשתלב בישות המדינית שתקום בה.

אנו קובעות שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, ערב שבת, ו' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה העתידה לקום, תפעל 'מועצת העם' כנציגה העיקרית של הציבור היהודי המבקש לשאת ולתת עם הפלסטינים הערבים ועם גורמים על-לאומיים החיים בארץ על הקמתה של מדינה ריבונית במסגרת החלטת האו"ם הנ"ל. עם סיום המנדט הבריטי נוצרת הזדמנות ליצור חיים משותפים של ערבים ויהודים בפלשתינה, ללא החובה להיענות לתכתיבי המעצמות. המדינה שתקום תהא מקלט ליהודים ולפלסטינים שייקלעו למצוקה בעולם ולפליטים ונרדפים באשר הם; היא תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; היא תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום; היא תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, מין ולאום; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

הננו חותמות בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, בעיר תל-אביב, היום הזה, יג' אייר תשס"ג, 15 במאי 2004

זאב ז'בוטינסקי 1880-1940

מייסד תנועת בית"ר. באפריל 1920 נידון ע"י בית משפט צבאי בריטי ל-15 שנות מאסר על נטילת חלק פעיל במהומות בין יהודים וערבים בירושלים. לאחר חודשיים קיבל חנינה, כחלק מעסקת חנינות כוללת בה שוחררו גם המנהיגים הפלסטינים חאג' אמין אל חוסייני ועארף אל עארף. החנינות היו ניסיון של הבריטים לפתוח דף חדש עם נתיני המנדט בפלסטין. היחידות הצבאיות, שז'בוטינסקי יזם את הקמתן, פורקו, כי היו אחראיות למהומות באזור תל אביב. ז'בוטינסקי ראה את המטרה הפוליטית של הציונות בהקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן. לכן הוא גם התנגד ונאבק נגד תכנית החלוקה של הארץ. השקפותיו שבוטאו במאמריו הביאו למתח רב בין יהודים לערבים בשנות השלושים. משנת 1930 מנעו שלטונות המנדט את כניסתו לארץ בגלל ההסתה במאמריו, בהם דרש את שינוי הסטטוס קוו במקומות הקדושים בירושלים וקרא להפגין בכותל המערבי בשם הסיסמא "הכותל הוא שלנו". התוצאות היו מהומות הדמים של 1929 הידועים בכינוי מאורעות תרפ"ט. יריביו הציונים הסוציאליסטים ראו בו דמגוג חסר אחריות בעל נטיות מיליטאריסטיות ופשיסטיות ופגישותיו עם מוסוליני ומנהיגים פשיסטיים אחרים חיזקו תדמית זה. לאחר שמפלגתו ירדה לדרגת מפלגת מיעוט, הוא פרש מהתנועה הציונית והקים הסתדרות ציונית חדשה.
בתקופת המרד הפלסטיני 1936-1939 שלל את שיטת ההבלגה שאמצו הנהלת הסוכנות וארגון ההגנה
דהיינו הימנעות מהתקפות טרור המכוונות נגד אזרחים ערבים. בהשראתו של ז'בוטינסקי, האצ"ל ביצע פעולות גמול טרוריסטיות נגד תחבורה, יישובים ושכונות ערביות. כתוצאה מכך נהרגו עשרות רבות של אזרחים ערבים .הטרוריסט היהודי שלמה בן יוסף היה איש בית"ר וחבר באצ"ל ופעל ע"פ האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי, מנהיגו. הוא הוצא להורג ע"י הבריטים לאחר שהורשע בתקיפת אוטובוס ערבי ליד ראש פינה. ז'בוטינסקי מת ב-1940. כאשר חידש האצ"ל את פעילותו ב-1944 אסר מפקדו מנחם בגין על פגיעה באזרחים ערבים.
מאמרו של ז'בוטינסקי, "קיר הברזל", משנת 1923מדגים את התפיסה הציונית הקולוניאליסטית האלימה ביותר שאינה רואה כל אפשרות לפתרון המבוסס על הכרה בפלסטינים ילידי הארץ. להלן ציטוט קצר מהמאמר:

"יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך שני עקרונות. האחד, גירושם של הערבים מארץ-ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים. אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של ארץ-ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.
לערביי ארץ-ישראל אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל. אין להעלות על הדעת הסכם מרצון.. התיישבותנו צריכה ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית - קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה...

סומייל (אל-מסעודיה)

הכפר מסעודיה שכן במרכז שפלת החוף כקילומטר וחצי מזרחית לחוף הים וקילומטר וחצי דרומית לנחל אל עוג'ה "המפותל" (הירקון) הכפר ידוע גם בשמו הוותיק סומייל. את השם מסעודיה קיבל בראשית המאה ועשרים, אולי כדי להבדילו מכפר אחר בשם סומייל במחוז חברון. בשנות ה-70 של המאה ה-19 סומייל מתוארת כעיירה רגילה עם באר עמוקה ומערה. הכפר היה בנוי קבוצות של בתים צפופים לאורך מעין רחוב מצפון לדרום, כיום אִבְּן גכירול בין ז'בוטינסקי לשלמה המלך). האוכלוסייה בו הייתה ברובה מוסלמית ובשנת 1945 נמנו בו גם כ-20 נוצרים ולפי עדות תושבת המקום התגוררו בכפר גם יהודים, בשנת 1931 הוקם בכפר בית ספר יסודי. באמצע שנות ה-40 למדו בו 31 תלמידים. בתחילת מלחמת 48 הועלו באש רהיטי בית הספר. בכפר היה מסגד שנבנה על שרידיו של מבנה עתיק, כנראה של כנסיה.
בשנת 1931 היו בכפר 658 תושבים שהתגוררו ב-127 בתים.

את התעסוקה העיקרית של תושבי הכפר ספקו פרדסי התפוזים, משקים חקלאיים ומשק החי. מספר קטן של תושבים עסק במסחר במלאכת יד וכעוזרות במשק בית. בשנת 1938 הכפר עיבד פרדסים על שטח של 275 דונם. משנת 1943 היה שייך לתחום המוניציפאלי של העיר תל אביב.

עזיבה גדולה של תושבים החלה בשנת 1946 עקב הלחץ של העיר תל אביב המתרחבת. עם פרוץ הקרבות תושבי הכפר ביקשו להימנע מלקחת בהם חלק ומיפו נשלחו אליו חיילים בלתי סדירים להגן עליו מפני שוד וביזה. בסוף דצמבר 1947 השתלטו כוחות ההגנה על הכפר והתושבים נמלטו לכפר ג'אמסין אל-ע'רבי.
לאחר מלחמת 48 שימש הכפר כפתרון למצוקת דיור של תושבי תל אביב שביתם נהרס או נשרף במלחמה וכן לעולים מעיראק. מחמת מיקומו באזור בעל ערך נדל"ני גבוה, ניסו העירייה וקבלני בניין לפנות את התושבים תמורת פיצויים נמוכים ודירה חליפית קטנה ומרוחקת. שיא המאבק היה בחודש ספטמבר 1962 כאשר עשרות שוטרים הסתערו על הדיירים וניסו לפנותם בכוח. אך ללא הועיל. תושבת הכפר, אוולין, סיפרה לנו על המאבק המשפטי הארוך והיקר שניהלה כדי להישאר במקום. כמו כן, סיפרה על פליטי סומייל שעדיין באים מפעם לפעם לבקר בכפרם.