בשטחי חורש ומרעה, בין צומת אליקים לדלית אל כרמל, על חורבותיו של הכפר אום א-זינאת, בחר ועד העקורים לקיים את תהלוכת השיבה השישית, ביום הנכבה. בעצרת השתתף קהל אלפים מארגונים ותנועות שונות, ערבים ויהודים וכמובן בני משפחות העקורים מאום א-זינאת. דגלי פלסטין ודגלים שחורים נישאו ברוח כאמירה ברורה והחלטית נוכח חגיגות יום העצמאות בשאר אזורי הארץ היהודים. נציג ועד העקורים, נציג עקורי אום אל זינאת, נציגת הארגונים היהודים ונציגת הארגונים הפלסטינים-יהודים נשאו נאומים. עקב קשיים טכנים לא נשמעו הנאומים למרחוק, ולעיתים לא נשמעו כלל. העובדה כי גירוש הכפר התרחש ביום הקמת מדינת ישראל - הוא יום הנכבה - העניקה לזיכרונות ולתקוות השיבה משנה תוקף.

משפחת פחמאווי מדלית אל כרמל היא אחת ממשפחות העקורים מאום א-זינאת. בנות המשפחה שהשתתפו בתהלוכת השיבה סיפרו כי ביום הגירוש חיילים יהודים נכנסו לכפר ואיימו בהרג על מי שלא יעזוב. 17 מאנשי הכפר נרצחו. שאר תושבי הכפר נפוצו לדלית אל כרמל, אום אל פחם, חיפה וסוריה. בדלית אל כרמל קיבלו את פניהם בסבר פנים יפות וראו בהם מקומיים מהרגע הראשון. הן מספרות כי הן מגיעות מדלית אל כרמל מידי שבת לזכור, להתגעגע, לקוות, ולעולם לא לשכוח.

פטמה פחמאווי היתה בת 6 בעת הגירוש. היא זוכרת בעיקר את הבית שלה ואת בית הספר. היא מספרת כי בבוקר 15 במאי 48' נכנסו חילים והחלו לירות. משפחתה ומשפחות נוספות ברחו לאגזם ודלית אל כרמל. לאחר מספר ימים שלחו אוטובוסים לדלית אל כרמל והציעו להם לנסוע לירדן. הרוב סירבו. פטמה מתארת בעצב כי בגלל איומי החיילים עזבו המגורשים ללא רכושם - רק עם הבגדים שעליהם. כל הרכוש נשאר בכפר נשדד ונבזז. שלושה מתושבי אום-א-זינאת שניסו לחזור כעבור מספר ימים לאסוף את רכושם, נורו ונרצחו ע"י החיילים. את עצמות אותם שלושה, מצאו אנשי הכפר כעבור שנים, נטושים לצד אבנים וסלעים. כל בנות משפחת פחמאווי, למרות שביעות רצונן מהחיים בדלית אל כרמל, דורשות את זכות השיבה למחוז כיסופיהם, אום אל זינאת.

ועד עקורי אום-א-זינאת וזוכרות הציבו שלטים בשלושה מקומות בכפר: מרכז הכפר, בית הספר ובית הקברות. 

Umm a-Zinnat March of Return 2003 (4)

Umm a-Zinnat March of Return 2003 (7)

Umm a-Zinnat March of Return 2003 (5)

Umm a-Zinnat March of Return 2003 (2)

Umm a-Zinnat March of Return 2003 (6)

Umm a-Zinnat March of Return 2003 (1)