ביום הנכבה ה-17/4/02 התאספו כמאתיים ערבים ויהודים, עקורי מסקה ואנשי עמותת זוכרות, במקום בו היה הכפר מסקה עד 1948. הם ציינו את הרס הכפר ביום המסמל את האסון הפלסטיני של החרבת למעלה מ-500 כפרים והגליית 80% מהעם הפלסטיני. יום זה הוא גם יום העצמאות למדינת ישראל והחיבור בינו לבין יום הנכבה אינו רק בגלל שהקמת המדינה באה על חשבונם של הפלסטינים. בתקופת הממשל הצבאי, עד 1966, לא יכלו לנוע הערבים בישראל בכל רחבי הארץ בלא היתר מהממשל. רק ביום העצמאות למדינה ניתן להם לצאת מתחומי הכפרים בהם חיו וכך התהוותה המסורת של העקורים הפנימיים לציין את יום הנכבה ביום העצמאות הישראלי.
עמותת זוכרות שמה לה למטרה להחדיר את תודעת הנכבה בציבור היהודי בישראל. לכן, לא יכול היה להיות יום מתאים מזה, יום הנכבה, להתחיל בו בפעולת השילוט של הכפרים הפלסטינים ההרוסים בארץ. יום הנכבה 2002 הוא, אם כן, היום בו מתחילה עמותת זוכרות לפעול על הנוף היהודי של הארץ בניסיון לפתוח בו מקום לזיכרון האחר שלה, הזיכרון הפלסטיני. התקווה היא שהשילוט על שרידי הכפר מסקה, בערבית ובעברית, יקרא ליהודים החיים באזור להכיר באובדן של עקורי הכפר. הכרה כזו בחוב המוסרי של היהודים עשויה לפתוח דיאלוג ממשי בין הצדדים לקראת פיוס ופתרון הוגן לעקורים עצמם. הכפר הנטוש עד היום עשוי להיות המקום בו הם ישובו לחיות, ולו על חלק קטן מאדמותיהם, כדרך למימוש של צדק וכבוד בין האזרחים והעמים החיים בארץ.
יום הנכבה במסקה החל בסיור רגלי על הדרך החולית בפרדסים עד לביה"ס של הכפר. שני מבני אבן שעומדים עד היום. שם סיפרה ספייה שביטה, שנולדה בכפר, על האזור כפי שהיה ב-48, על החקלאות של הכפר ויחסיהם הטובים עם שכניהם היהודים. שלט ראשון נקבע על מבנה ביה"ס לקול תשואות הקהל הנרגש. עקורי מסקה לא צריכים, מן הסתם, את האזכור הזה על לוח הפח של שם כפרם. הם זקוקים מאד להכרה של יהודים שלראשונה אחרי 54 שנה עומדים יחד אתם במקום בו חרב עליהם עולמם, תרתי משמע, ומריעים לכבוד ציון מקומו של הכפר שכמעט לא נותר ממנו שריד.
המקום הבא הוא בית העלמין של מסקה. שרידיו כמעט נעלמו לחלוטין בחורשת האקליפטוס והעשב שצומח פרא. בקרחת היער, בה נמצא בית העלמין, הוצבו כוורות עם דבורים שמונעות את הביקור הנינוח במקום. בין הצמחים הצפופים בולטים לפתע אירוסים גבוהים הפורחים בחן רב. ברור שאלה פרחים מתורבתים שנשתלו ע"י אנשים. אכן, מאשרים אנשי מסקה, היה נהוג לשתול פרח זה בבתי עלמין. הוא מחזיק שם מעמד עד היום ונותן ביופיו תקווה לעתיד יפה יותר במקום זה. בכניסה לבית העלמין מוצב שלט על אחד העצים הגבוהים.
מבית העלמין המשיך הציבור למסגד הכפר בו הוצב שלט המציין את המקום הקדוש. המסגד נהרס ברובו ורק פינה אחת נותרה עומדת בו. הילדים מצאו לידו צב והתעניינו בגילו. המבוגרים עסקו בשילוט המסגד.
לסיום נערך טקס שסיכם את יום הנכבה במסקה. ד"ר רווידה אבו ראס שביטה הודתה ליהודים ולערבים שבאו למקום והדגישה את תקוותם שלא נמוגה לחזור ולהקים את ביתם במסקה. פתחייה שביטה, דור שני לנכבה, סיפרה על הקשיים העצומים בהם חיו עקורי מסקה בכפר טירה. הם לא קיבלו כל סיוע מהמדינה וגם בטירה לא תמיד היה קל להשתלב. הסבל החומרי היה לעיתים קשה מנשוא, סיפרה תוך התרגשות רבה. פאדי שביטה, דור שלישי לנכבה, סיפר על חלומותיו לחזור לכפר שלא נולד בו. סיפורי סבתו חיברו אותו למסקה והוא לא מוותר על הסיפור ועל החלום. כאזרח ישראלי וכפלסטיני הוא חי את הזהות הקרועה והמסוכסכת שאינה מרפה ממנו.
איתן ברונשטיין מעמותת זוכרות דיבר על פתרון צודק לעקורי מסקה שראויים לקבל שטח במקום הנטוש כדי להקים מחדש את בתיהם וכן פיצוי הוגן על הרכוש שאבד. השילוט הראשון במסקה מבטא את ההכרה של היהודים בחוב המוסרי שלהם לפעולת תיקון העוול. גאזי (אבו היב) שביטה העלה על נס את הפעולה הסולידרית של יהודים עם ערבים המעונינים לחיות בשלום ובצדק אזרחי ולאומי במדינה.
מסקה היא צעד ראשון בפעולות העמותה לשינוי הזיכרון הקולקטיבי בישראל. הזיכרון הציוני אינו מאפשר זיכרון פלסטיני של הארץ וגם לא חיים משותפים מתוך הוגנות וצדק בין העמים. זה אינו צעד הפגנתי בלבד. זהו צעד ראשון במסע לא אלים להכרה בכפרים הפלסטינים של הארץ.
Miske Nakba Day 2002 (2)
Miske Nakba Day 2002 (3)
Miske Nakba Day 2002 (4)
Miske Nakba Day 2002 (7)
Miske Nakba Day 2002 (8)
Miske Nakba Day 2002 (9)
Miske Nakba Day 2002 (5)
Miske Nakba Day 2002
Miske Nakba Day 2002 (1)
