לצפייה בכתבה באתר וואלה לחצ/י כאן

לצפייה בכתבה של חדשות הוט אודות סומייל, תוכנית הבנייה/הרס וההתנגדות של זוכרות, לחצ/י כאן 

השבוע הגישה 'זוכרות' את התנגדותה להרס הכפר סומייל. בשונה ממרבית הכפרים שנפגעו בנכבה, כפר סומייל מצוי בלב ליבה של העיר תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול-ארלוזרוב-ז'בוטינסקי, ממש כמה מאות מטרים ממשרדי 'זוכרות'.

הכפר מהווה כיום נקודת זיכרון לנכבה, הנוכחת לצד פעילותם של רבבות התל אביבים, המתעלמים מהפצע הפתוח שנותר בלב עירם. אירוני כי לקראת שנת ה-100 להיווסדה של תל אביב, בוחרים יזמים מקומיים בתמיכת עיריית תל אביב, למחוק את שרידי הכפר אשר היוו חלק משורשיה של העיר תל אביב, ובכך להמשיך את המפעל הציוני אשר אינו רואה דבר מלבד את עצמו במרחב המקומי.

מקור שמו של כפר סומייל, נראה כי בא מהמילה צומיל, שמשמעותה אדמה יבשה. ישנם המוצאים בכך רמיזה למיקומו של הכפר על רכס הכורכר הרם, אשר שרידיו נראים לעין עד היום. מיקום זה אִפשר לתושביו, שעסקו במאות הקודמות בחקלאות, להשקיף ולפקח על השדות והפרדסים שהקיפו את הרכס, וכן על הדרך הקדומה שעברה לצִדו (כיום תווי רח' אבן גבירול) ושהובילה מהעיר יפו צפונה.

המקום גובש ככפר במהלך מחציתה השנייה של המאה ה-19, וזכה לתנופה משמעותית בראשית המאה ה-20 ומספר תושביו הגיע לכ-700 נפשות ששוכנו בקרוב ל-100 בתים. שתי החמולות שהרכיבו את רובו של הכפר היו חמולות צראפי ודג'אברה. התושבים עסקו בחקלאות ועם התפתחותה של תל אביב, עברו לעסוק במתן שירותים שונים.

עם השנים הושכרו בתים בכפר לתושבים יהודיים, והחיים התנהלו תוך דו קיום. דרוויש צרפי, נולד בסומייל וחי בו עד גיל 8, עת נאלצה משפחתו לעזוב. הוא חי כיום בג'לג'וליה ומספר על היחסים בין הערבים ליהודים לפני קום המדינה: "אני זוכר את השכנות הטובה שהייתה לנו עם היהודים. בבית שלנו גרו כמה משפחות יהודיות, והיינו איתם ביחסים טובים מאוד. מהן למדתי לשתות תה קר ולאכול גפילטע-פיש... אחותי למדה מהנשים היהודיות שגרו אצלנו לדבר ולכתוב בעברית וגם קצת פולנית ובתמורה לימדה אותן לדבר ולכתוב ערבית. אני זוכר את החגים ואת החתונות בכפר. אלו היו האירועים של מפגשי המשפחות, כולם ביקרו את כולם, היו נוהרים לחתונות גם מכפרי הסביבה וכמובן שגם באו המשפחות היהודיות שגרו בשכנות...".

בעקבות הנכבה עזבו תושבי הכפר הערבים את בתיהם, ואת מקומם תפסו פליטים יהודים שהתיישבו בבתיהם, והפכו את מסגד הכפר לבית הכנסת - הפעיל עד היום.

כיום, מבקשת תוכנית בנייה להחריב את שרידיו של הכפר סומייל על מרכיביו השונים שנותרו במתחם. רחל נחומי כתבה במחקרה על סומייל בבית הספר לשימור של אוניברסיטת תל אביב: "בהתבוננות "אובייקטיבית" נראה המקום כגיבוב מבנים, חצרות, גגונים כשאסתטיקה ויופי רחוקים ממנו מרחק שנות אור. אולם שימור במאה ה-21 אינו נחלת היפה, הייצוגי המונומנטאלי. בחינת מקום צריכה להיעשות לאור המורשת התרבותית אותה הוא נושא, ייצוגה במרחב ונדירותה בנוף ובתרבות האנושית."

ההתעלמות המוחלטת מעקורי סומייל מהווה מסר ברור לכלל העקורים הפנימיים, אזרחי המדינה, לפיו הם נושלו פעם אחת בנכבה של 1948 וגם הזיכרון שלהם אינו נלקח בחשבון בהווה. המדינה הפקיעה בחוק את אדמותיהם וכעת גם מתעלמת מהזיכרון שלהם. המדינה כוננה אותם כאזרחים פגומים מלכתחילה וממשיכה לנשל אותם גם בהווה. אי לכך, מתנגדת 'זוכרות' להמשך ההרס וקוראת לשמר את שרידיו של הכפר סומייל.

11 ביוני 2007

לכבוד
הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א יפו

הנדון: התנגדות לתכנית מתאר מקומית מס' תא/מק/2988/א "סמל דרום"

מבוא:

1. עמותת 'זוכרות' (ע.ר. מס' 6-952-038-58) מגישה בזאת התנגדות לתכנית מתאר מקומית מס' תא/מק/2988/א "סמל דרום".

2. עמותת 'זוכרות' הוקמה בפברואר 2002 במטרה לקדם התייחסות אחרת של המדינה, תושביה ומוסדותיה, כלפי האסון של העם הפלסטיני, שב-1948 נהרסו רוב כפריו ועריו. פעילות העמותה נובעת מההכרה שהריסת למעלה מ-530 כפרים וערים ועקירתם מנוף הארץ הם חלק מעברם של מדינת ישראל והיהודים בה, ולא רק של העם הפלסטיני. ע"פ חזון העמותה התייחסות מכובדת ומכבדת אל אסון זה היא נדבך הכרחי וחיוני בתהליכי הפיוס בין שני העמים ובדרך לסיום הסכסוך ביניהם.

3. עמותת זוכרות מרכזת את פעילותה סביב האתרים בהם היו הכפרים והערים הפלסטיניות שנהרסו ב 1948. אתרים אלו אינם נהנים מהגנתם של גופים וולונטריים כלשהם, דוגמת ההגנה שמעניקה החברה להגנת הטבע לאתרי טבע או של רשות העתיקות לאתרים היסטוריים קדומים. אי לכך רואה העמותה את עצמה קשורה באופן ישיר לשינויים המתרחשים או שעלולים להתרחש במרחב היישובים שנהרסו ב-1948, כמו במקרה של מתחם קבר יתרו והכפר ההרוס חטין.

4. ההתנגדות נתמכת ע"י תצהיר מנהל עמותת 'זוכרות', מר איתן ברונשטיין, המצורף לכתב ההתנגדות.

עיקר ההתנגדות:

1. עמותת זוכרות מתנגדת באופן עקרוני וגורף לתכנית הנדונה מהטעמים שיפורטו להלן.

2. התנגדות זו אינה מתייחסת לפרט תכנוני זה או אחר בתכנית, אלא מתנגדת לכל תפיסת התכנון והמרחב שבבסיסה. תכנית בניה זו ממחישה את יחסה של מדינת ישראל בכלל ושל המתכננים בה במיוחד להיסטוריה הפלסטינית הממשית של הארץ.

3. ע"פ התפיסה הקיימת הכפרים ההרוסים מ-1948 אינם נלקחים כלל בחשבון. הם הפכו לעתודות קרקע ופיתוח כמו כל שטח פנוי אחר בארץ. לעיתים ננקטת זהירות מסוימת לגבי בניה על המסגדים ובתי הקברות של כפרים אלה, אך במקרים רבים גם הגבלה מינימאלית זו אינה מתקיימת.

4. התכנית הנ"ל תחריב את שרידיו של הכפר סומייל שנותרו במתחם (מבני מגורים, מבני ציבור, בורות המים, צמחיה) אליו התכנית מתייחסת.

5. למרות ההתעלמות מהם בתפיסת התכנון בישראל, עד כה, לא נבנו מחדש מרכזי כפרים רבים שנהרסו ב-1948.

6. כך, גם מרכז הכפר סומייל נהרס עד כה רק בחלקו וחלק אחר נותר עדיין והוא חלק מהעיר תל אביב.

7. הכפר סומייל מנה קרוב לאלף נפש ב-1948. מיעוטם יהודים שהשכירו בתים מפלסטינים.

8. אחרי הנַכְּבַּה נותרו בארץ מספר קטן מעקורי סומייל והם חיים בלוד ובג'לג'וליה. רוב הפליטים גורשו לירדן ולגדה המערבית.

9. הזיכרון של פליטי סומייל, חלקם אזרחי מדינת ישראל אינו נלקח בחשבון בתכנית הבניה.

10. דרוויש צרפי, נולד בסומייל וחי בו עד גיל 8 עת נאלצה משפלתו לעזוב. הוא חי בג'לג'וליה ומספר על היחסים בין הערבים ליהודים לפני קום המדינה: "אני זוכר את השכנות הטובה שהייתה לנו עם היהודים. בבית שלנו גרו כמה משפחות יהודיות, והיינו איתם ביחסים טובים מאוד. מהן למדתי לשתות תה קר ולאכול גפילטע-פיש... אחותי למדה מהנשים היהודיות שגרו אצלנו לדבר ולכתוב בעברית וגם קצת פולנית ובתמורה לימדה אותן לדבר ולכתוב ערבית. אני זוכר את החגים ואת החתונות בכפר. אלו היו האירועים של מפגשי המשפחות, כולם ביקרו את כולם, היו נוהרים לחתונות גם מכפרי הסביבה וכמובן שגם באו המשפחות היהודיות שגרו בשכנות.

11. ההתעלמות המוחלטת מעקורי סומייל מהווה מסר ברור לכלל העקורים הפנימיים, אזרחי המדינה, לפיו הם נושלו פעם אחת בנכבה של 1948 וגם הזיכרון שלהם אינו נלקח בחשבון בהווה. המדינה הפקיעה בחוק את אדמותיהם וכעת גם מתעלמת מהזיכרון שלהם. המדינה כוננה אותם כאזרחים פגומים מלכתחילה וממשיכה לנשל אותם גם בהווה.

12. תכנית זו מהווה גם מסר ברור ליהודים בארץ, לפיו ההיסטוריה והזיכרון הפלסטיני של הארץ אינם לגיטימיים ונידונים לכליה. כל תפיסה אחרת של יהודים את המרחב כמו, למשל, רצון להשתייך לו, נדחית על הסף, תוך מחיקה אלימה.

13. אונסק"ו, ארגון של האו"ם לתרבות, קיבל ב-1972 את האמנה בדבר מורשת תרבותית עולמית. הצטרפו אליה עד כה 182 מדינות, ביניהן ישראל (ב-1999). נכתב בה, בין השאר, כי "הפצת התרבות והחינוך לאנושיות, לצדק, לחירות ולשלום חיוניים לכבוד האדם ומכוננים חובה קדושה שעל כל האומות למלא. (...) תרבות היא סדרה של מאפיינים שונים: רוחניים, חומריים, אינטלקטואליים ורגשיים של חברות או קבוצות חברתיות. היא כוללת בנוסף לאמנות ולספרות, גם סגנונות חיים, צורות של חיים משותפים, מערכות ערכים, מסורות ואמונות. (...) בחברתנו ההולכת ונעשית מגוונת יותר, הכרחי להבטיח אינטראקציה הרמונית בין א/נשים וקבוצות בעלות ריבוי זהויות תרבותיות (...) מדיניות של הכללה ושיתוף של כלל האזרחים מבטיחה לכידות, חיוניות חברתית ושלום. (...) ההגנה על גיוון תרבותי הינה ציווי מוסרי, חלק בלתי נפרד מכבוד אנושי. זה כולל מחויבות לזכויות אדם ולחירויות בסיסיות, במיוחד של א/נשים מקבוצות מיעוט וקבוצות ילידיות. מורשת היא הירושה שלנו מהעבר, מה שאנו חיים איתו כיום, ומה שאנו מעבירים הלאה לדורות הבאים. המורשות התרבותית והטבעית הן מקורות ללא תחליף של חיים והשראה".

14. שרידי הכפר סומייל עונים להגדרות הנ"ל ולכן ראויים להגנה מפני הרס שרירותי.

15. שרידי סומייל הם כיום חלק מהעיר שלמעשה התרחבה ו"בלעה" לתוכה את הכפר. מחיקתו היא התכחשות גם לעברה שלה. כפר סומייל מהוו את אחד מגרעיני ההתיישבות הקדומים של העיר ת"א והוא שריד פיזי כמעט אחרון בה לצורת חיים של חברה ערבית כפרית שהתקיימה במקום מאות שנים. הוא נותר כעדות פיזית לאסון שפקד את תושביו ב-1948 עת נאלצו לעזבו. יהיה זה אירוני שדווקא בזמן שמציינים 100 שנה להיווסדה של העיר יהרסו את חלק משורשיה.

16. ערכו הארכיטקטוני של הכפר הוא בטכנולוגיה באמצעותה נבנה - אבני כורכר מקומיות. ראוי לשמר לפחות חלק ממבני הכפר ומרקמו. סמטה מקורית עדיין קיימת במקום.

17. הימצאותו של מתחם בעל אופי כפרי-ורנקולרי בלב המטרופולין המודרני מחזק את הרב גוניות העירונית.

18. רחל נחומי כתבה במחקרה על סומייל במסגרת לימודי שימור באוניברסיטת ת"א: "בהתבוננות "אובייקטיבית" נראה המקום כגיבוב מבנים, חצרות, גגונים כשאסתטיקה ויופי רחוקים ממנו מרחק שנות אור. אולם שימור במאה ה-21 אינו נחלת היפה, הייצוגי המונומנטאלי. בחינת מקום צריכה להיעשות לאור המורשת התרבותית אותה הוא נושא, ייצוגה במרחב ונדירותה בנוף ובתרבות האנושית."

19. בישראל יש דאגה עמוקה ומוצדקת לכל הרס של שרידי חיים יהודיים בעולם. איזה מסר אנו שולחים לעולם כאשר אנו בונים על שרידי האתרים הקשורים להיסטוריה הפלסטינית של הארץ? האם בבניה על שרידים אלה איננו מחזקים מגמות של הרס בקברות ובתי כנסת של יהודים בעולם? איך נוכל להתנגד מוסרית לפגיעה באתרים חשובים ליהודים בעולם?

20. האם יכולה ישראל לשנות כיוון 59 שנה אחרי היווסדה? זוכרות מציעה להפוך את השרידים הפלסטיניים שנותרו מהנכבה שהתרחשה ב-1948 למוקדי פיוס בין ישראלים לפלסטינים, ע"י שימורם ואזכור ההיסטוריה הערבית שלהם.

21. מחיקתם לא תמנע את הדיון והצורך בפתרון סוגיית הפליטים, שהיא לב ליבו של הסכסוך. להיפך, היא תחריף את הקונפליקט.

22. בניה על שרידי סומייל פוגעת גם ביהודים החיים בארץ ומעוניינים להבין את עברם. עברם של היהודים בישראל כרוך בכיבוש הארץ שהחל ב-1948 ומניעת שיבתם של רוב תושביה לבתיהם. שרידי סומייל הם עדות לעבר זה ומייצגים בכך את מקורו האלים של הסכסוך בו אנו חיים. ניתן כעת לבחור בין אופציה של המשך ההרס לבין יחס מכבד לעבר הזה, יחס של כבוד לעם הפלסטיני שהובס ונושל מכאן. יחס מכבד כזה יכול לשמש אבן פינה לתחילתו של תהליך פיוס.

23. לסיכום, האתרים הערביים בארץ נושאים בתוכם את המורשת שלה. מעבר מסכסוך להשלמה בין ישראלים לפלסטינים יכול להתחיל במקומות האלה. זוכרות מציעה לא להחמיץ גם את ההזדמנות הזו בסומייל ולהפוך אותו לאתר פיוס, מקום במרחב שניתן להתייחס לא/נשים שחיו בו תוך ניסיון להתפייס איתם ובכך לשים מקל בגלגלי השנאה והנקמות ההדדיות מאז 1948.

איתן ברונשטיין, מנהל

עמותת זוכרות