זיכרון מגשר

הפרויקט הזה נולד בנסיעה ברכבת בצרפת לפני שלוש שנים. הייתי בסיור הרצאות עם לילה, פליטה פלסטינית מפרדיה (היום קיבוץ פרוד), שחיה היום בלבנון, בהזמנת מספר ארגונים מאירופה. אחרי מספר ימים וכמה מאות ק"מ בדרכים, חשבנו איך אפשר לעשות משהו יחד, למרות (ואולי בגלל) הגדר והגבול המפריד בינינו מאז הכיבוש של 1948. נראה לנו חשוב שפלסטינים שגורשו ללבנון וישראלים יאתגרו את הגבול ביניהם ע"י מעשה שיחזיר את הנוכחות הפלסטינית למקום אליו נמנעת שיבתם מאז הנכבה.
בחרנו את הכפר אל ראס אל אחמר שהוא כפר בגליל שלא נותרו ממנו פליטים בשטחי ישראל. רובם ככולם חיים מאז כיבוש הארץ במחנה הפליטים עין אל-חלוה סמוך לעיר צידון. מטרת הפרויקט היתה להביא את הזיכרון של אותם פליטים לתוך שטחי ישראל, במיוחד לשטח הכפר עצמו, שמאז 1949 הוקם בו המושב כרם בן זמרה.
פעילי הארגון שבו עובדת לילה אספו עדויות בוידיאו מפליטי הכפר והן נשלחו לזוכרות. הרעיון היה לייצר מהן סרט קצר, מתורגם לעברית, ולהציגו בפני ישראלים בכרם בן זמרה ובמקומות נוספים. רנין ג'רייס מזוכרות צילמה בכרם בן זמרה וערכה סרט הכולל עדויות של פליטים יחד עם תמונות מהכפר כיום.
מה שנראה כאן בתערוכה אינו מה שתואר עד כה. תמונות אלו הן תוצר רעיון שעלה במוחו של טיירי ברסילון, צלם צרפתי, העובד עבור אחד הארגונים התומכים בפרויקט ונוסע תדירות לישראל וללבנון.

הצבת התצלומים לצד שרידי אל ראס אל אחמר

הרעיון של טיירי היה פשוט: לצלם את פליטי אל ראס אל אחמר בבתיהם בעין אל-חלוה, להביא התמונות לישראל, להדפיסם בגודל אדם ולהציבם בשרידי כפרם. התגובה הראשונית שלי לרעיון היה של רתיעה. קשה לי להסביר מדוע. משהו עם תחושת הגוף המלא של הפליטים שנעקר מכאן ומוצב מחדש במקום "אליו שייך" אבל כבר כה רחוק ממנו....
עשינו ניסיון. הדפסנו בגודל אדם את תמונתו של מחמד קאסם אל שאיב ונסענו עימה לכרם בן זמרה. הצבנו אותה לצד מבנה ערבי בן שתי קומות של אל ראס אל אחמר. הוא חזר למקום "שלו" כשברקע שלו לבנון, לא רחוק מאיפה שהוא חי מאז גורש. לא עברו דקות רבות עד שהופיע רכז הביטחון של המושב. הוא שאל למעשינו והסברנו לו את מהות הפרויקט. הוא התעניין מאד בפליט, בשמו, ברצונו לשוב לביתו. הוא סיפר לנו שגדל כילד בבית הקומותיים הזה שהיה שייך בזמנו לסבתו. הוא הוביל אותנו לבית ערבי נוסף המשמש משרד לחברה העוסקת בהשקיה. שם התפתחה שיחה מרתקת עם שני חברי המושב העובדים במקום. זכות השיבה, כיצד אפשרית? ואם לא כיצד יהיה שלום?
כעבור חצי שעה הם ביקשו שנציב על קיר משרדם את תמונת הפליט. הצענו לבוא גם בפעם נוספת ולארגן אירוע רחב יותר לחברי מושב נוספים. הם היו מסויגים אבל לא שללו על הסף אפשרות זו.
טיירי, שליווה אותנו למושב, לקח התמונות לנסיעתו הבאה ללבנון. השאלה הגדולה היתה כיצד יגיבו הפליטים לפעולה הזו. התברר שהם מאד התרגשו לראות את תמונת הפליט מוצבת לצד שרידי כפרם. פעילי הארגון הלבנוני, "השותף" לנו בפרויקט, היו מסוייגים יותר משיתוף הפעולה הזה עם ישראלים.
מעודדים מתגובת הפליטים הדפסנו חמש תמונות בגודל אדם ונסענו עימם לשרידי הכפר והצבנו אותן לצד אותו מבנה וסמוך לביה"ס בו למדו. התמונה המרגשת ביותר, לטעמי, היא תמונתו של אחמד סלים אל ח'טיב בשרידי בית הקברות של כפרו. הוא מת חודשים ספורים לפני הצבת התמונה בבית הקברות שמן הסתם חלם להיקבר בו. אם הצילום, כפי שלימד אותנו בארת, הוא המקום של המוות בתרבות, הרי שתמונתו של הפליט בעודו-חי-אבל-כבר-מת לצד "קברו" ממחישה זאת היטב.

סדרת מבטים

הפעולה הפשוטה של תצלום הפליט בלבנון, הדפסתו בארץ והצבתו לצד שרידי כפרו מייצרת סדרת מבטים בלתי רציפה:
טיירי מסתכל על המצולמים ומתעד את הרגע הזה שהם מסתכלים אל מצלמתו;
אנחנו כאן, בתל אביב, מסתכלים על התמונות ושומעים את סיפורי הפליטים באמצעות הוידיאו; התמונות מודפסות לגודל אדם ומוצבות בשרידי הכפר: בביה"ס, ליד בית שנותר ובבית הקברות ההרוס. פעילי זוכרות וחברי מושב נוספים צופים בהם שם, בגופם המלא אך הדו ממדי המוצב מחדש במקום ממנו נעקרו לפני שישה עשורים;
הפליטים במחנה הפליטים בלבנון צופים בתמונותיהם מוצבות בשרידי כפרם ע"י ישראלים;
התמונות מונחות במשרד של זוכרות ונתונות למבט המתפעם של כל מי שמבקר בו;
התמונות בגודל אדם, יחד עם תמונות המתעדות את הפרויקט כולו, מוצבות בשדרות רוטשילד בת"א באירוע לציון שישים שנה להחלטת החלוקה. מאות א/נשים נחשפים למבטם של הפליטים ומשיבים להם מבט. לעיתים מבוהל, לעיתים מופתע ולעיתים כזה כמו של נטע אחיטוב (בתמונה);
אני מביט על המבט הזה שלה אל הפליט מחמד קאסם אל שאיב, כאן בתערוכה, וחושב על אפשרות כינונה של אומת אזרחים באמצעות הצילום, כפי שמציעה אריאלה אזולאי . הצילום מגשר ע"פ זמן ומרחב, ע"פ חיים ומתים, ומאפשר לדמיין אומה אזרחית. באומת הצילום הסימולטיבית הזו מביטים אלה באלה פליטים פלסטינים שנעקרו, מתנחלים החיים במקומם, שותפים של המתנחלים האלה וממשיכיהם. אומת צילום כזו עשויה לתבוע את שיקומה או את כינונה של האזרחות. הן של קורבנות הנכבה והן של מחולליה. שיבה בפועל של פליטים פלסטינים נטולי אזרחות לארצם וחיים משותפים עם הישראלים הם מה שנחלם באותה נסיעה ברכבת וזה מה שאני רואה בצילומים האלה.

תערוכת זיכרון מגשר

זיכרון מגשר, תהליך הפרוייקט