איך אומרים נכבה בעברית?
מחשבות בעקבות לימוד של ישראלים על הנכבה

איך לעסוק בנושא של זכות השיבה הפלסטינית בתוך מערכת החינוך הישראלית? איך לעסוק בה במציאות ישראלית שבה נושא השיבה הוא הנושא ש“עליו לא מדברים"? איך לפתוח דיון והקשבה ולהתמודד עם התנגדויות?
ההתייחסויות השגרתיות לזכות השיבה בחברה הישראלית כמעט תמיד מגיעות כחלק מאמירות המשלהבות את הפחד והקורבנות היהודית-ישראלית. הן כורכות יחד את החשש פן היהודים יימחקו מהמקום הזה ובין חוסר רצון ונכונות לקחת אחריות על העוול שישראל עשתה ועושה לפלסטינים. דבר זה מוביל לכך שחסר דיון אמיתי ומורכב על הנכבה ועל השיבה הפלסטינית בקרב החברה הישראלית. דיון כזה הוא הכרחי עבור ישראלים שרוצים להיות חלק מפתרון הקונפליקט ורוצים להמשיך ולחיות כאן כחלק מהחברה שיוויונית שתקום כאן. מתוך הרצון לקדם דיון ציבורי בנושא, מהותי לפתח דיון זה גם בתוך מערכת החינוך.



עמותת "זוכרות", ששמה לה למטרה להעלות מודעות לנושא הנכבה וזכות השיבה בקרב ישראלים, עוסקת בין השאר בפיתוח חומרים פדגוגיים ללימוד על הנכבה ועל זכות השיבה לישראלים. לאחרונה, הוצאנו לאור ערכת לימוד הנקראת "איך אומרים נכבה בעברית?" המיועדת לחינוך הפורמלי והלא פורמלי בישראל. ייחודה של ערכה זו הוא בכך שהיא האוגדן הראשון של שיעורים וחומרים פדגוגיים ללימוד הנכבה בשפה העברית.
הערכה מכוונת למסגרות חינוך שברובן הן חד לאומיות-ישראליות ושולט בהם השיח הציוני והיא מיועדת ומופצת בעיקר לאנשי חינוך בחינוך הפורמלי והלא פורמלי, כולל מוסדות אקדמיים ומוסדות להכשרת מורים.

זוהי ערכה המיועדת לגילאי 15 ומעלה, והיא מכילה שיעורים, פעילויות וחומרים ללימוד הנכבה בתחומי לימוד שונים ודרך מגוון מתודות וסוגיות. יש בה יחידות בתחום הספרות, האמנות, ההיסטוריה, קולנוע ועוד, על מנת לתת מגוון של אפשרויות למורים ולתלמידים להתחבר לנושא מהמקומות הפוליטיים, רגשיים וחברתיים שלהם, וכן לאפשר מודולריות בשימוש בה. כל יחידה בערכה עומדת כשעור בפני עצמה, אך רצף הפעילויות גם מייצר תהליכים חינוכיים שונים. למשל, הערכה מתחילה מהמקום האישי של הלומד ומהידע שלו על המקום שלו, על עצמו, משפחתו והחברה שבה הוא חי וההיסטוריה שהוא מכיר, וממשיכה לעיסוק כללי יותר בנכבה. מהלך נוסף עובר מהעבר והמציאות העכשוויות והקרובה לעבר העתיד.

הערכה מחברת בין עקרונות הפדגוגיה הביקורתית לבין התפיסה הפוליטית של “זוכרות”. פדגוגיה ביקורתית, לפי המסורת של פאולו פרירה, עוסקת בלמידה מתוך מעורבות, רלוונטיות וקריאה לאקטיביזם. היא מניחה שלמידה היא תלויות הקשר, מקום וחברה, ומכאן שלמידה על הנכבה שונה עבור ישראלים ועבור פלסטינים. התפיסה של פדגוגיה ביקורתית מאפשרת לנו להוביל תהליך של שינוי חינוכי, ללא שמיטה של  הקרקע בבת אחת מתחת לרגלי הלומדים. בתוך התהליך הביקורתי, הלומד מתמודד עם ההתנגדות שלו לפירוק הנרטיב הציוני המרכזי. התהליך מאפשר לו להמשיך ולהחזיק בעמדותיו, תוך כדי הסתכלות ובחינה של תפיסותיו והנחות היסוד שלו, ואף לשנותם.
בד בבד, זהו תהליך חינוכי שבו משולבים הקניית ידע ותהליך רגשי-פוליטי של עיבוד הידע החדש והישן.

עבור ישראלים, למידה על הנכבה אינה רק למידת ידע חדש שלא היה ידוע בעבר, אלא היא כרוכה בהבנה ולעיתים בגילוי שהסתירו מהם במכוון ידע רב על עברם שלהם. זהו ידע שמבנה את הנחות היסוד האישיות והקולקטיביות הנשענות על הנחות ציוניות-לאומיות. מכאן, שתהליך למידה על הנכבה אינו רק למידת ידע, הוא גם תהליך שמעלה שאלות מהותיות לגבי הזהות הישראלית והמדינה היהודית ומחייב התמודדות ועיבוד רגשי ופוליטי.
במהלך כתיבת הערכה עלתה השאלה איך בונים תהליך חינוכי שכולל גם אמפטיה ללומדים וגם אינו נותן הנחות ללומדים על בסיס ההצדקות הציוניות? האמפטיה מאפשרת את התהליך החינוכי והיא גם הבסיס לו. אמפטיה, הבנה ורגישות למקום שבו נמצא הלומד הישראלי משולבות בתוך תהליך הלמידה, יחד עם אתגור והתנגדות להנחות היסוד הציוניות – שאילת שאלות, הבאת ידע וסיפורים לא ידועים, פירוק של הנחות נסתרות של גזענות, יחסי כוח, קולוניאליזם, אירופוציזם וכיוצא בזה.

לומדים שעברו את תהליך הלמידה של ערכת הלימוד, מספרים שמעבר לידע החדש שרכשו על הנכבה ועל הפליטים הפלסטינים כיום, היו גם הרבה שאלות שעלו ואתגרו את תפיסת עולמם: מהי היסטוריה ומהי אמת? מי כותב את ההיסטוריה? למה יש לנו נטייה להקשיב ולהאמין להיסטוריה כתובה ולא להיסטוריה שבעל פה? כיצד המושג "נרטיב" משרת את הצד החזק, בעל הכוח? מה מתחייב מאיתנו בעקבות הלמידה על הנכבה?
כך מספרת נעה סדנבנק-רהט, אשת חינוך שהשתתפה בקבוצת אנשי חינוך ישראלים שעברו תהליך למידה על הנכבה ב"זוכרות" והיתה שותפה לבניית ערכת הלימוד על הנכבה, על תהליך הלמידה האישי שלה על הנכבה:
"אל זוכרות הגעתי ממקום של קושי גדול, חרדה אולי, לעבור את שנת 67', לגעת באותה "שנת אפס" – 1948, לומר נכבה, בעברית. מדובר היה בתחושת איום אמיתית, להיות מוצפת באין אונים, באשם גדול.
המפגש הראשון שלי עם הנכבה היה במסגרת קבוצה של אנשי חינוך. הלימוד בקבוצה ההיא אפשר לי תחילתה של תנועה שקודם כל מתחילה בעיניים. התבוננות קודם כל בשכחה, באותו צל של זכירה. ההתבוננות בצל בעצם אפשרה להתחיל ולזהות את הזיכרון עצמו. ואז, לאט לאט, כמו ארכיאולוג המלטף במברשתו כל גילוי המבצבץ מתוך החול, הצלחתי להתחיל לגעת במקום ההוא, בנכבה.

להפתעתי הרבה ההתבוננות הובילה לשחרור מאותו פחד, אין אונים. הלימוד על הנכבה בקבוצה אפשר לי להיות בו זמנית בשני מקומות- המקום האחד מתאבל על מה שקרה, על הנכבה שכאן, על מה שעשתה לי ולכולנו, והמקום האחר מבקש למצוא דרכים לפצות, לשנות ולתקן למען הווה ועתיד אחרים. הדגש עבר מאשמה משתקת לתחושת אחריות המניעה למעשה."

אז איך מתכננים תהליך למידה על הנכבה עבור ישראלים?

בתהליך חינוכי שעוסק בזכות השיבה יש לאפשר העלאה על פני השטח של אותם פחדים, על מנת לתת להם מילים ונוכחות ולא להשאירם כאיום מופשט וחסר גבולות. בנוסף, יש להוסיף ידע – מהי זכות השיבה? אלו החלטות פוליטיות (ישראליות, פלסטיניות ובינלאומיות) הוחלטו בהקשר למניעת השיבה ולזכות השיבה? מיהם הפליטים הפלסטינים – איפה ואיך הם חיים כיום? מה תפיסתם לגבי זכות השיבה?

אלו הן השאלות שגוזרות את הפעילות בערכה העוסקת בזכות השיבה ונקראת "על זה לא מדברים. זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים". השיעור מתחיל במתן ידע (או חזרה עליו אם נלמד קודם) על הפליטים הפלסטינים, כיצד הפכו לפליטים ומה מצבם כיום, ממשיך בלימוד על ההחלטה הישראלית למנוע שיבת הפליטים עוד במהלך המלחמה ועל הדרכים שבהם מומשה ובהכרה בינלאומית בזכות השיבה דרך החלטה 194 של האו"ם. החלק השני של השיעור עוסק במשמעות השיבה עבור הפלסטינים דרך הכרות עם הפרויקט "חלומות של בית" של מרכז קהילתי לאג'א ממחנה הפליטים עאידה, וציטוטים של פלסטינים על זכות השיבה מתוך ערכת מידע של בדיל. השיעור מסתיים בשאלה: מהי זכות השיבה עבורנו כישראלים? מה קורה לנו כשאנחנו שומעים על זכות השיבה? איך זה משפיע עלינו כשרבים מאיתנו לא מכירים בזכות השיבה ואף לא מוכנים לדון בנושא?

בהשתלמויות עם אנשי חינוך על הערכה, דיון זה פתח ואפשר מקום לפחדים והחששות שציינתי למעלה. אך עלה גם חוסר אונים אל מול סוגיה כל כך מהותית וסבוכה עם תחושה שיש אפשרות קלושה ורחוקה מתמיד לפתרון. חוסר האונים הזה מלווה גם בפחד להעלות את הסוגיות מול התלמידים, להיות מתויגים כשמאלנים, כ"אוהבי ערבים" – תגיות גזעניות שכיחות בחברה הישראלית. וכן בחשש חינוכי להשאיר את התלמידים הישראלים עם תחושות אשמה ועול. אך אלו בדיוק הנושאים שחייבים להתמודד איתם על מנת להוביל לפתרון ולפיוס כאן. תחושת אשמה אינה חייבת להיות דבר משתק, היא יכולה להוביל ללקיחת אחריות ולעשייה של שינוי.
השאלה "מהי זכות השיבה עבורנו כישראלים?” פותחת אפשרות לדיון ולבנייה לקראת מציאות אחרת. מציאות של חיים משותפים, שבה יש הכרה ואחריות ישראלית לסבל שעברו הפלסטינים יחד עם בנייה של מנגנונים של פיוס וצדק. דרך הדיבור על זכות השיבה אפשר לראות שיש עוד אפשרויות לפתרון הקונפליקט מאשר המשכו. מבחינה מתודולוגית, נעזרנו פה בדוגמא של ועדות אמת והפיוס בדרום אפריקה, כדוגמא למנגנון של צדק מעברי בפתרון סכסוך במקום אחר, לא שלנו. דרך הכרות עם סכסוכים בעולם אפשר להתחיל לראות שקיימות אפשרויות שונות בעולם לפתרון והתמודדות עם קונפליקטים אלימים. לא פתרונות מושלמים, אך למידה עליהם תאפשר לפתוח אפשרויות חשיבה ותכנון של פתרונות ומבנים פוליטיים שאינם מקדשים את היהודים כלאום הבלעדי ובעל הזכויות פה.

חינוך על הנכבה לישראלים הוא חינוך לעתיד. זהו חינוך שמתנגד לנרטיב הציוני המרכזי, ושואף לבנות ולקדם מחשבה אזרחית. זהו חינוך הבוחן מחדש הנחות היסוד של החינוך הלאומי הציוני. לימוד הסיפור של הנכבה על ידי ישראלים מאתגר את יסודות הזהות הקולקטיבית הישראלית וסודק אותם פעמים רבות. יחד עם זאת, על ישראלים מוטלת האחריות לחפש, לחקור ולבדוק את ההיסטוריה. למידה שכזו היא בעלת פוטנציאל לכך שישראלים ייקחו חלק פעיל במאבק ליצירת עתיד של פיוס ולכינון יחסים בין ישראלים לפלסטינים שיושתתו על לקיחת אחריות, הכרה וכבוד. למידה על הנכבה אינה רק למידה של סיפור העוול והגזל שישראלים גרמו לפלסטינים, אלא זוהי גם למידה על צדדים מושתקים בהיסטוריה של היהודים בישראל.

עמיה גלילי,
זוכרות
תל אביב
ספטמבר 2009