אלעַראקִיבּ
נפה:  בִּאְר אלסַּבְּע (באר שבע)
תאריך כיבוש:  11/1948
יחידה כובשת:  הצבא הישראלי
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  גבעות בר

הכפר אַל-עַרָאגִיב הוא כפר בלתי מוכר* שנמצא מערבית לכביש 40, בין צומת להבים וצומת גורל. עד שהחלה המדינה בהריסות חוזרות ונשנות של הכפר בשנת 2010, התגוררו בו כ-400 תושבים, כיום מתגוררים כמה עשרות תושבים בסמוך לבית הקברות של הכפר וממשיכים לנהל מאבק נגד הריסתו. במרחב הכפר ישנם בורות מים עתיקים, בית קברות שהוקם בשנת 1914, בייקות וסכרים רבים.

משמעות המלה "אלעראקיב" בערבית היא הגבעות הנמתחות בין הנחלים. יש למלה משמעויות נוספות, אך המשמעות הזאת נראית המתאימה ביותר לטופוגרפיה של האזור, המשופע בנחלים ובגבעות עדינות. בשם כך קראו, ככל הנראה, לאזור הזה אלעראקיב.

כפר אַל-עַרָאגִיב הוקם בתקופה העות’מנית, על אדמות שרכשו תושבי הכפר באותה תקופה. בשנת 1951 ציווה הממשל הצבאי על תושבי אַל-עַרָאגִיב לפנות את הכפר באופן זמני, למשך 6 חודשים, בטענה שהמדינה זקוקה לשטח לקיום אימונים צבאיים. לאחר 6 חודשים, בהם התגוררו תושבי הכפר בקרבת קרקעותיהם ובאזורים אחרים בנגב, ביקשו השלטונות לדחות את חזרתם בעוד מספר חודשים, עד שהודיעו לתושבים כי אסור להם לשוב אל הכפר. במהלך השנים לא ניתקו אנשי הכפר אַל-עַרָאגִיב קשר עם כפרם ואדמותיהם, הם המשיכו לעבד את שדותיהם, לרעות את עדריהם בשטח הכפר ולקבור את מתיהם בבית הקברות של המשפחה. במהלך שנות ה-70 הגישו תושבי הכפר תביעות בעלות על קרקעותיהם לפקיד ההסדר.

בשנת 1997 החלו עובדי הקק”ל לעבוד באדמות אַל-עַרָאגִיב. אנשי הכפר מחו על העבודות בקרקעות עליהן הם תבעו בעלות וקק”ל נסוגה. החל משנת 2000 החלו תושבי הכפר לעבד את אדמותיהם ולזרוע את השדות. בתגובה, החלה המדינה לרסס את השדות ולחרוש אותם על מנת להשמיד את היבולים. בתחילת שנות ה-2000 שבו בני משפחת אבו מדיע’ם, אחת מן המשפחות שהתגוררו בכפר עד לשנת 1951, לחיות על אדמותיהם באַל-עַרָאגִיב.

שירותים ותשתיות

בכפר אַל-עַרָאגִיב לא ניתנים שירותי חינוך ובריאות כלל, ולשם קבלת שירותים אלה נדרשים תושביו להגיע אל העיר רַהַט, מרחק של כ-6 ק”מ מן הכפר, שאורך כחצי שעה נסיעה שלעיתים מגיע לשעה בשל עומסי התנועה בצומת להבים.

הכפר אינו מחובר לרשת החשמל הארצית, ותושביו משתמשים בגנרטורים ובפאנלים סולאריים על מנת לייצר חשמל בעצמם. כיוון שהכפר אינו מחובר למים, נאלצים תושביו להוביל מים במיכליות, בעלות גבוהה ותוך פגיעה באיכות המים – מרחק של 18 ק”מ.

איומים

מדינת ישראל רואה בכפר אַל-עַרָאגִיב ככפר בלתי מוכר. ב-27.07.2010 נהרס הכפר כולו על ידי המדינה, ומאז שבו הכוחות והרסו אותו עוד עשרות פעמים. במקביל, מתנהלים מספר דיונים משפטיים בעניין הכפר, האחד, בנוגע לקרקעות הכפר עליהן תובעים התושבים בעלות, השני, בנוגע לתביעה שהגישה המדינה נגד תושבי הכפר על עלויות ההריסות, ובנוסף מתנהלים דיונים רבים נגד תושבי הכפר שהואשמו במגוון אישומים במסגרת המאבק. ב-12.06.2014 נהרסו גם כל המבנים במתחם בית הקברות של הכפר, בו מתגוררים בשנים האחרונות תושביו.

תושבי הכפר ממשיכים לנהל מאבק על כפרם, שכולל מלבד החזית המשפטית גם מאבק אזרחי במסגרתו נערכת משמרת מחאה שבועית בצומת להבים הסמוכה לכפר, השתתפות בעצרות והפגנות ועוד. התושבים רוצים שהמדינה תכיר בכפרם במקום בו הוא נמצא כיום, ותאפשר להם לחיות ביישוב חקלאי על קרקעותיהם.

------------

מקור: אתר פורום דו קיום בנגב

* הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב הם יישובים שמדינת ישראל לא מכירה בהם, והשלטונות מתייחסים אליהם כ”פזורה” ולעיתים ככפרים “לא חוקיים”. בין הכפרים הללו כפרים שנותרו במקומם אף שנוסדו עוד קודם להקמת המדינה בשנת 1948, ומכונים כפרים היסטוריים, וכפרים שנהרסו ושתושביהם צוו על ידי השלטונות לעבור במהלך שנות ה-50, אל המקום בו הם נמצאים כיום (עקורי פנים).

במהלך שנות ה-50 החלו פעולות המדינה לריכוזם של הערבים הבדואים בנגב באזור הסייג, בין באר שבע, ערד ודימונה. על הבדואים הוטל ממשל צבאי. רבות מהקרקעות בנגב הוכרזו אדמות מדינה, ובשנת 1965, עם חקיקת חוק תכנון ובניה, הוכרזו רבות מקרקעות הנגב כקרקעות חקלאיות ועל כן כל הבתים והמבנים בקרקעות אלו בכלל ובכפרים הבלתי מוכרים במיוחד כ”בנייה לא חוקית”.

בפועל, המדינה לא מכירה בכפרים ההיסטוריים או באלו שאליהם הועברה האוכלוסיה במהלך שנות ה-50. תושבי ותושבות הכפרים הללו מתגוררים בכפרים בהם השירותים הממשלתיים הם מועטים ולרוב לא ניתנים כלל, ובכל הכפרים אין כלל תשתיות. לדוגמא: רק בשישה עשר מהכפרים יש בתי ספר יסודיים ורק בעשרה יש מרפאות.

זוכרות ברשת