עַמַארִין בִּני אַגְ'לַאן/גְ'בַּאראַת
נפה:  בִּאְר אלסַּבְּע (באר שבע)
מבצע צבא:  יואב
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  חסר
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  חסר
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  חסר

לפי סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושא הפליטים הפלסטינים, ב-1948 חיו בבִּן עַגְ'לָן 1,265 תושבים ערבים. הם השתייכו לשבט גַ'בַּרָאת, שב-1948 מנה 9,058 נפש והחזיק ב-379,175 דונם. הכפר הותקף ב-16-17 ביולי 1948, אך ההתקפה העיקרית עליו היתה ב-6 באוקטובר והתעצמה במבצע יואב. תושבי הכפר גורשו ממקומם ב-20 באוקטובר 1948 ויושבו במקום אחר בידי ישראל. על הכפר הגנו כוחות מצרים  Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 43-44)). 

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, מבצע יואב נועד להביס את הצבא המצרי בדרום הארץ ולהרחיב את גבולותיה של מדינת ישראל. על המבצע פיקד יגאל אלון, אשר לדברי מוריס "בכל מבצעיו הקודמים לא הותיר אוכלוסייה ערבית באזורים שכבש" (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 292). פקודות המבצע לא דיברו מפורשות על גירוש, אך מפקדי הכוחות אימצו את ההשקפה כי "ככל שימעט מספר הערבים שיישארו בתחומי מדינת ישראל – כך ייטב". עם פתיחת המתקפות היתה בריחה של תושבים רבים, לעתים "בעידוד" או בהוראת כוחות צה"ל (שם, 313). אלה שהתגוררו ברדיוס של כעשרה ק"מ סביב לבאר-שבע גורשו בשבוע הראשון של נובמבר בשל חששו של צה"ל שיסתננו לעיר. במהלך המבצע התרחקו בדווים רבים מאזורי הקרבות. ראשי שבטי הבדווים ביקשו רשות להשאר במקומותיהם, תמורת הבטחת נאמנות למדינה, אך ראשי המדינה העדיפו כי יצאו מהארץ, תוך תשלום פיצויים. גם הצבא רצה "להרחיק עד כמה שאפשר את הבדואים מהסביבה". במהלך נובמבר 1948 היו חילוקי דעות בין גורמים שונים בממשלה ובצבא לגבי השאלה אם לגרש את הבדווים או להשאירם, אך בסופו של דבר הוחלט על פינויים: בחודשים הראשונים של 1949 הועברו אלפי בדווים ממקומותיהם שמדרום לבאר-שבע וממערב לה, לאזור מרוכז ומצומצם יותר ממזרח לעיר; בנובמבר 1949 גורשו מאות משפחות של בדווים להרי חברון; בספטמבר 1950 גורשו אלפי בדווים לחצי האי סיני (שם, 327-8).

זוכרות ברשת