במרתפי השמאל הקיצוני
מטרת עמותת השמאל הקיצוני 'זוכרות' אינה רק לשמר את שקר הנכבה אלא לפעול למען שיבתם של הפליטים הפלשתינים לישראל
מאת: איתמר צור / ערוץ 20
21/06/2016

אמש זכיתי להיות שותף בכנס של עמותת "זוכרות". למי שלא מכיר, עמות "זוכרות" דוגלת בהכרה ישראלית בפשעים נגד האנושות שבוצעו באירועי הנכבה של 1948 ו-1967 כשלב ראשון, ובשלב שני הכרה ומימוש של זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים לשטחי מדינת ישראל. מפעילותיה של העמותה, שזוכה לתרומות בעיקר מארגונים הומנטיריים באירופה, היא מיפוי מחדש של ישובי הארץ בהתאם לישובים שהיו קיימים טרם 1948 ובניית תוכניות מתאר לקראת שובם של הפליטים הפלשתינים למולדתם ההיסטורית.

על פי הכנס, שהתקיים בבית הקפה אל-מח'טה בחיפה, עיקר הפעילות של ממשלת ישראל והרשויות המוניציפליות הוא שיבוש שמות הישובים הפלשתינים המקוריים שנהרסו בזמן הנכבה. כך הישוב עִנַּאבָּה הפל לענבה לאחר הנכבה, רחוב אל-ג'באל בחיפה שלימים כונה שדרות או"ם או שדרות הציונות – חברי זוכרות שכחו לציין בהקשר זה כי שמו של הרחוב "הפלשתיני" כונה כך על ידי המתיישבים הגרמנים. וכמובן העיר אל-קודס שהפכה לבירה ירושלים.

הנואמים בכנס תיארו את הקולוניאליזם הציוני שהרס והשמיד כפרים פלשתינים כחלק מאידיאולוגיה כוחנית וקולוניאליסטית. המילה מלחמה לא הוזכרה כלל. העובדה שהערבים ובניהם, שכונו לימים פלשתינים, היו מעורבים באופן ישיר בלחימה כמובן שלא הוזכרה. כך סתם, לדידם של חברי "זוכרות", החליטו כוחות צבא הכיבוש הישראלי להרוס כפרים ולגרש את האוכלוסייה השלווה בתוכם.

רגע מרגש בכנס היה סיפורו של אבו –מרואן, שסיפר על ילדותו בכפר ענאן. בדצמבר 1948 הגיעו כוחות צבא ישראלים שחנו בסמוך לכפר ולאחר מספר ימים הפרידו בין הגברים לנשים וגרשו את התושבים, בלא שנורתה אף יריה אחת מכיוונו של הכפר. לטענתו של אבו-מרואן הוצאו להורג שבעה מבני הכפר. הוא ומשפחתו נשלחו לגלות והיום חלקם חיים בלבנון וחלקם באירופה. אבו-מרואן ומשפחתו הקרובה הצליחו לשוב לאיזור וחיים היום בכפר ראמה, כ-7 קילומטרים מביתם המקורי. אבו-מרואן חולם על היום בו יוכל לשוב למקום בו גדל עד גיל 13.בנוסף לסיפורו של אבו-מרואן הובא גם סיפור משפחתו של ד"ר ג'וני מנצור, שטוען להיותו יליד חיפה ושמשפחתו הגיע לעיר לצרכי עבודה במהלך מלחמת העולם השניה (1939-1945 להזכירכם: משמע שהילידים הפלשתינים חיו בעיר בין 3 ל-9 שנים בלבד). משפחתו גורשה ללבנון דרך הנמל (למעשה, על פי מקורות התקופה, תושבי חיפה עזבו בהוראת המנהיגים הערבים דאז) ולימים חזרו לעיר. בשנות ה-80 שמע את סיפור משפחתו מאביו ומאז הוא מנסה לשחזר את שמות הרחובות המקוריים של העיר. הסיפורים כמובן היו מרגשים מאוד, שהרי אין כמו סיפורים אישיים להמחשת הסבל. אולם סיפורים מעין אלה קיימים גם בקרב משפחות יהודים רבות בארצות ערב, ובקרב פליטים באשר הם.

להמשך קריאת הכתבה באתר ערוץ 20 לחצו כאן

זוכרות ברשת