מה שחסר במפת סימון השבילים
שטחם הבנוי (לשעבר) של קרוב למחצית מהכפרים שנהרסו נמצאים כיום בתוך אתרי תיירות בארץ – בעיקר שמורות טבע, גנים לאומיים ופארקים של קק״ל.
מאת: נגה קדמן / אתר העוקץ
16/06/2016
זוכרות

מאות כפרים ערבים היו עד 1948 חלק מנוף הארץ ומהמערך היישובי שלה. הם אינם; רוקנו וברובם נהרסו. חלקם, כמו סטף וליפתא, היו נוף ילדותי ומקומות טיול שכיחים לילדי ירושלים. רק שנים לאחר מכן הבנתי שאלה לא סתם אתרי עתיקות; שעד לפני כמה עשרות שנים חיו בהם משפחות, ילדים. הם היו כפרים שלמים וחיים. ביקשתי לבחון את המפגש הזה, בין ישראלים לבין הכפרים המְרוּקָנִים, על פעריו הגדולים.

מכיוון שלא הייתה אז בנמצא מפה עברית עדכנית שבה כל הכפרים הללו מוצגים. לקחתי מפות סימון שבילים מפורטות ועדכניות, וסימנתי בהן את מיקומם של כל הכפרים. נעזרתי במפות בריטיות שבהן סומנו הכפרים, בספר All That Remains של וליד ח׳אלדי ובשרידים של הכפרים שמצאתי בשיטוטים בשטח. כך יצרתי מפה פרטית עם כל הכפרים שרוקנו ב-1948.

המפות גילו לי ששטחם הבנוי (לשעבר) של קרוב למחצית מהכפרים שנהרסו נמצאים כיום בתוך אתרי תיירות בארץ – בעיקר שמורות טבע, גנים לאומיים ופארקים של קק״ל. ביקור בכל האתרים הללו, תוך קריאה בשלטים שמוצבים במקום ובחוברות המידע שניתנות לציבור, העלה שברוב המקומות לא נמסר למבקרים כל מידע על הכפרים. במיעוט המקרים הוצגו הכפרים בחלק מהנוף הטבעי, או באמצעות אנקדוטות אנתרופולוגיות, או כעוינים ואלימים – כל זאת מבלי לתאר את ההתקפות שהובילו להתרוקנות רוב הכפרים, מעשי גירוש וטבח, פליטות והרס.

מיפוי הכפרים אפשר לי גם לדעת שכרבע מהכפרים נמצאים כיום בתוך שטחי ישובים ישראליים. בחלקם נבנה קיבוץ או מושב על חורבות הכפר או ממש בתוך בתיו הריקים, ובאחרים התפשטו עם השנים יישובים ישראליים על מה שהיה שטחם הבנוי של כפרים. בארכיונים של קיבוצים ומושבים חקרתי אם וכיצד הם התייחסו בכתביהם לעובדת הקמתם על ישובים פלסטיניים. מצאתי שכולם מתייחסים לכך כחלק מההיסטוריה של הישוב (״הקיבוץ שלנו הוקם על כפר X"), אבל מעבר לציון העובדה עצמה אין כמעט התייחסות לכפר: מי גרו שם? כמה זמן? במה עסקו? ולמה אינם? מה שכן – כתיבה רבה הקדישו המתיישבים החדשים לשימוש שעשו ולתועלת שהפיקו משרידי הכפר – בתים ובוסתנים.

באמצעות מיפוי הכפרים יכולתי לבדוק גם את מעשה המיפוי הרשמי. מפות סימון השבילים הן מפות רשמיות של המרכז למיפוי ישראל, שעליהן הוסיף המרכז לסימון שבילים בחברה להגנת הטבע שכבה של שבילים מסומנים ואתרי תיירות שעשויים לעניין מטיילים. מצאתי ששמותיהם של רוב הכפרים המְרוּקָנִים אינם מופיעים במפות, וכשמצוין שֵם – זהו לרוב השם העברי או המעוברת שוועדת השמות הממשלתית קבעה לאתר הכפר. כפרים רבים מופיעים כאנונימיים במפה ומסומנים רק בסימן מוסכם – לרוב כזה של חורבה: כמה נקודות שיוצרות עיגול; אין דרך לדעת שלמעשה זה כפר פלסטיני שנהרס ב-1948, ולא חורבה ביזנטית או אחרת. בחלק מהמקרים אתר הכפר מצוין עם סימון של אתר ארכיאולוגי. סימון זה לא ניתן בגלל שהכפר התקיים שם מאות שנים, אלא בזכות היותו המשך של ישוב שקדם לו – מקראי, רומי, ביזנטי וכדומה.

המפות הרשמיות שבדקתי מַבנות את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הארץ כיהודיות, עם רובד ערבי מינימלי. ייצוגם השולי של הכפרים במפה מייצג באופן סמלי את מחיקת הכפרים ודחיקתם לשוליים גם בשטח. האופי הערבי שנשאה הארץ, אשר התבטא בין היתר בקיומם של מאות כפרים ואלפי שמות מקומות בערבית, נמחק ברובו מעל פני השטח ומהמפה עקב השליטה הישראלית.

עמותת זוכרות הוציאה מפה עברית שמתבססת על קריטריונים אחרים: בניגוד למפות הרשמיות, אין לה קריטריון של לאום, והיא אינה מתנה סימון ישוב בשרידים שנותרו, במידת עתיקותו של ישוב או במשך קיומו (קריטריונים שבמקרים רבים לא כובדו כשמדובר בכפרים ערבים שרוקנו ב-1948). היא מציינת את כלל ישובי הארץ – יהודים וערבים – שהיו ונמחקו כתוצאה מהסכסוך. מקומות שהיו בית שאבד לקהילות של אנשים. בכך, היא יוצרת תיקון מה.

למאמר המלא באתר העוקץ לחצו כאן

לציון יום הפליטים הבינלאומי, עמותת זוכרות מזמינה לערב העיון "מיפוי נגדי – מפה כפרקטיקה של דה-קולוניזציה" בהנחיית דבי פרבר, בו ידברו:

ד"ר ג'וני מנצור: חיפא ההיסטוריה והמפה

נגה קדמן: מה שחסר במפת סימון השבילים

עמר אלע'בארי: מפת הנכבה בעברית

חסן אחמד מנסור [אבו מרואן] מיפוי של הכפר ההרוס ״כפר עִנאן״ (נפת עכא)

הערב ייערך ביום ב' 20 ליוני בשעה 20:00 בבית הקפה אל-מחטה ברחוב יפו 55 בחיפה . ההשתתפות בערב פתוחה לקהל וללא תשלום. לאירוע בפייסבוק

נגה קדמן היא חוקרת בתחום זכויות האדם והסכסוך הישראלי-פלסטיני ומדריכת סיורים לרובד הפלסטיני המודחק של הארץ.

הדברים נישאו לראשונה בערב שערך איתן אפריסיו ברונשטיין, עורך המפה, בקיץ 2015

זוכרות ברשת