זוכרות את בלד אלשיח'
11/2012
דף שער


הקדמה

חוברת זו מביאה בין השאר, גם ציטוטים מפי לוחמי "ההגנה" אשר השתתפו בהתקפת הנקם האכזרית על בלד אלשיח' בליל ראש השנה של 1948. בחוברת יש גם חומר היסטורי, עדויות של פליטים, מסמכים ומפות אשר ילמדו על החיים של הכפר ועל המרכזיות שהוא זכה לה מבחינה גיאוגרפית, תחבורתית, כלכלית ואף מלחמתית. החוברת מבקשת להביא את הסיפור של בלד אלשיח' בתוך הקונטקסט של הנכבה הפלסטינית. הכרה בנכבה ובזכות השיבה של הפליטים לארצם הם בעינינו מרכיבים הכרחיים בדרך לבניית חברה אזרחית שוויונית בארץ. עמותת זוכרות קוראת לישראלים להבין יותר את הנכבה, להכיר בה ובאחריות על החלק של ישראל בה. זכות השיבה מעוגנת בהחלטת האו"ם 194 ויישום החלטה זו יתן סיכוי טוב יותר לשלום ושקט לכל תושבי הארץ.  

"זוכרות את בַּלַד אלשֵיח'" היא החוברת ה- 55 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948. קדמו לה חוברות על המקומות האלה: יאג'ור, אלבַּסָּה, אלטירה / חיפה, סמֵּיל אלח'ליל, אלמנשיה/עכא, מעלול, טבַּרִיָּה, עאקר, אלבִּרְוה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיָּאת, סַבּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ'רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ'לִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַגְ'דַל, חִ'רבּת גַ'לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

זוכרות
דצמבר 2012

ــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــــ

בלד אלשיח'

שם הכפר התייחס לשיח' הצופי הנודע עבדאללה אלסַהְלי, אשר העניק לו הסלטאן העת'מאני סלים הראשון, שכיהן כח'ליף בין 1512 – 1520, את שטח הכפר, אדמות רבות מסביב וככל הנראה גם המסים שנגבו מהתושבים. 

הכפר שכן במישור חיפה, כששה ק"מ מדרום- מזרח לעיר. פסי- הרכבת בין חיפה לסַמַך  )צמח) עברו כחצי ק"מ מהכפר, ושני ק"מ מצפון לו היה מנחת- מטוסים בריטי.  נוסעים אירופיים שביקרו בכפר במחצית השנייה של המאה ה- 19 העריכו שחיו בו אז 350-500 תושבים. ב-1944-45 חיו 4,120 תושבים בכפר, שהיה השני בגודלו – אחרי אלטירה - בנפת חיפה מבחינת גודל האוכלוסייה . לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 4,779 תושבים ב-1948

אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 9,849 דונם, מהן 285 שנרכשו בידי יהודים. בתי- הכפר נבנו בצפיפות מאבן ומלט והיו בו שלושה בתי ספר אחד מהם נוסד ב-1887, בתי-קפה ושתי תחנות דלק על כביש חיפה - ג'נין.  ב- 1934 נפתח סמוך לכפר בית קברות חדש עבור העיר חיפה, כיום נבנה בסמוך לבית הקברות הזה אצטדיון הכדורגל של נשר, בבית- הקברות נטמן השיח' עז-אלדין אלקסאם, שמותו בפעולה נגד כוחות בטחון בריטיים ב- 1935 גרר ב- 1936 את המרד הערבי כנגד הכיבוש הבריטי. 

כלכלת הכפר התבססה במידה רבה על חקלאות וגידול חיות משק, עם זיתים, דגנים ופירות כיבולים העיקריים. בכפר היה בית בד ידני. חלק מתושבי הכפר עבדו בעיר חיפה כשכירים, פקידים, פועלים במפעלים ומחנות הצבא הבריטי. במהלך תקופת המנדט, משקיעים יהודים חכרו חלק מאדמת הכפר והקימו עליה מפעל נשר למלט. בצד הצפוני של הכפר יש בית קברות ובו מסגד שבתוכו קבר השיח' עבדאללה אלסַהְלי והחאן הצמוד לו, שנבנה כנראה בתקופה הממלוכית. כמו כן נמצאו במקום גת ובורות מים ביזנטיים.

כיבוש הכפר

ב-30 בדצמבר 1947 נהרגו שישה פלסטינים ו-42 נפצעו כתוצאה מפיצוץ של האצ"ל בשערי בית הזיקוק בחיפה. בעקבות ההתקפה הרגו עובדים ערבים של בית הזיקוק 41 מהעובדים היהודים. למחרת, ביצעה ההגנה טבח בבלד אל-שיח', כפעולת תגמול. לפי 'ספר תולדות ההגנה' צוו 170 לוחמי פלמ"ח לכתר את הכפר, לפגוע במספר הגבוה ביותר של גברים, להרוס רכוש ולהימנע מלתקוף נשים או ילדים. בפועל, נהרגו למעלה מ-60 תושבים בידי התוקפים, כולל נשים וילדים. דו"ח שהוציא הפלמ"ח אחרי התקיפה קבע  שבשל ירי שנעשה מתוך החדרים, היה בלתי אפשרי להימנע מפגיעה בנשים וילדים. בנוסף, נהרסו כמה עשרות בתים במהלך ההתקפה. אחרי הטבח, הכפר פונה חלקית ב-7 בינואר 1948 ונכבש בידי כוחות ציוניים רק בסוף אפריל. תכנית ד' קראה לכיבוש הכפר על ידי חטיבת כרמלי באותו מבצע בו נכבשה חיפה. עם כיבוש העיר ב- 22 באפריל כמה נשים וילדים הועברו למקום מבטחים, מפני שהכפר ציפה להתקפה. עם שחר ב- 24 באפריל, יחידות ההגנה כיתרו את הכפר ודרשו שהכפריים ימסרו את נשקם, לפי דיווחים של ה'ניו יורק טיימס' ובני מוריס, התושבים מסרו 22 רובים ישנים וביקשו הפסקת אש, אך ההגנה סירבה ואיימה להתקיף אם כלי נשק נוספים לא יימסרו. ב- 5 בבוקר פתחה ההגנה באש מרגמות ומכונות יריה. יחידה בריטית שהגיעה למקום כעבור שעה מסרה שמצד הכפר כמעט ולא הושבה אש. בתיווך הבריטים הושג הסכם שאפשר את פינוי תושבי הכפר בליווי בריטי. חלקם הלכו לעכו, ומוריס מדווח שכמה ימים לאחר מכן ברחו משם מחשש לתקיפת ההגנה.

בני מוריס, בספרו משנת 1988, כותב כי לא ברור האם ההגנה התכוונה לגרום ליציאת התושבים, אולם נראה כי שיטת ההתקפה והמשא המתן שהתנהל בין היהודים, הערבים והבריטים, תוכננה על מנת להשיג מטרה זו, כך לפחות, שיערו המשקיפים הבריטים שנכחו במקום. 

מיד לאחר כיבוש הכפרים נכנסו לתוכם אנשי  "חטיבת כרמלי" חטיבת כרמלי והתבצרו בהם אל מול אנשי  "הלגיון הערבי" הלגיון הערבי ששכנו ב "נשר (עיר)" מחנה הצבא הבריטי ששכן על גבול נשר ובלד אלשיח'. לאחר מספר ימים נטשו אנשי הלגיון את המחנה. בראיון לאייל סיון ב- 23.07.2012,  מספר ירחמיאל כהנוביץ' (1929), אחד הלוחמים בפלמ"ח כך:

ירחמיאל: .. לבתים נכנסנו רק במקום אחד בבלד אלשיח' על-יד יגור. שמה זה היה ממש, רצחני וכל זה. והוא אמר, תלכו לשם בגרזנים

אייל: מי אמר?

ירחמיאל: רק אחד אפשר יגאל אלון, ואני מניח לא הייתה אי הבנה בינו ובין בן- גוריון, לא. "אז תלכו לשם בגרזנים, שיסתלקו משם, שלא יישאר שם זכר, כמה שאנחנו לא להשתמש בכדורים שהם לא ילכו למשטרה ושהם לא יישבו במשטרה"

אייל: אז מה עשיתם?

ירחמיאל: פיצחנו את הדלת וזרקנו רימון,

אייל : בבלד אלשיח'

ירחמיאל: ובאמת היא לא קמה יותר, איננה. 

אייל:מבצע מטאטא מה זה אתם מסתדרים בשרשרת ופשוט

ירחמיאל: כן הולכים ובאים לכפר מסלקים אותו, מתאספים שותים, אוכלים משהו והולכים לכפר השני

וזאת עדותו של  יצחק טישלר יליד 1929, גם הוא בראיון עם אייל סיון ב - 31.7.2012 

יצחק: תחילת המלחמה הרצינית בשבילי הייתה בלד א-שייח'. שמעתם על בלד א-שייח'? היה טבח של בתי הזיקוק. הערבים שגם כן לא אהבו יהודים, הרגו בסוף 47, לקראת ראש השנה 48, עשרות מעובדים יהודים בבית הזיקוק. ואז הוחלט להתנקם בהם ולעלות על  בלד א-שייח' שהיה אחד הכפרים שממנו באו הפועלים הערבים לבית הזיקוק להתנקם בהם, והייתה גם ההנחיה להוציא ת'גברים ולהרוג רק אותם. והנחיות לא מעשיות, אבל הנחיות של טוהר הנשק. 

אני למזלי, הייתי בכיתה. אז אני לא הייתי צריך להרוג. היו צריכים לדפוק בדלת, ולהוציא את הגברים ולהרוג אותם. זה לא כל כך הולך. זרקו רימונים פנימה. מי שמת מת מי שלא מת לא מת. אבל למה אני מספר לך את זה? עוד בדרך חזרה ובעיקר כל השבוע שאחרי זה, היו ויכוחים לוהטים מאוד בהכשרה, או במחלקה אם תרצה, אבל בהכשרה, על הרצח הזה. האם צריך היה להרוג או צריך... לא היה צריך לעשות את הדבר הזה. וזה אחרי, ממש אחרי שנטבחו 43 יהודים סתם. כך שהבעיה המוסרית לא הציקה לכל עם ישראל – לחלק גדול מעם ישראל הציקה כל הזמן לרבות שכאילו היה תירוץ שזה לא יציק.

התברר לנו שגם אין טוהר הנשק. אם בבלד א שייח' זה היה בליל האחד בינואר, ליל ראש השנה הנוצרי. כל מפרץ חיפה היה מואר באור יקרות של האוניות של הזה. כבר אז התברר שאתה רוצה טוהר הנשק אבל טוהר הנשק אתה עלול למות. מוטב שההוא ימות.

הכפר היום

מהגרים יהודים התיישבו בכפר ב- 1949 וקראו לו תל חנן; על שם  חנן זלינגר שנהרג בפעולת "ההגנה" והטבח בכפר. משנת 1952 תל חנן היא שכונה בתחום שיפוטה של נשר. כיום קשה להבחין בבתים פלסטינים שעדיין קיימים בכפר. יש ברחוב הרב מוחא שני בתים פלסטינים למשפחת אלסהלי ושניהם משמשים כבתי כנסת. בשכונה המערבית של הכפר, היום ברחוב אשכולות, ניתן לראות בצד הרחוב בבית אחד עומד ובית הרוס חלקית. על מורד הגבעה הסמוכה יש שרידים של בתים הרוסים לחלוטין ליד שיחי צבר רבים. בית הקברות המרכזי של הכפר, בית קברות אלסהלי, עדיין קיים ברובו, מגודר ויחסית שמור. לפי אנדי יחזקאל, על  אדמות הכפר שוכנת גם קריית הטכניון בחיפה 

כתיבה ועריכה: עמר אלע'בארי

זוכרות ברשת