זוכרות את חִטִּין
02/2007

קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

מיד אחרי שנטשו את כפרם, באמצע יולי 1948 , ביקשו תושבי חטין לשוב אליו. מאוחר יותר הם ביקשו לשמר את בית הקברות ולשפץ את המסגד. המדינה כמובן לא התירה להם. רוב הפליטים נעו צפונה ללבנון. רק כ- 80 פליטות ופליטים מחטין (הלל כהן, נוכחים נפקדים) נשארו בתחומי מדינת ישראל ומצאו מגורים בכפרים ערביים בסביבה. כל בקשותיהם לחזור לאדמתם נדחו. המדיניות של מדינת ישראל שלא לאפשר שיבת פליטים פלסטינים לכפריהם, הייתה ועודנה ברורה ונחרצת. אפילו שהשטח של הכפר או רובו עומד "שומם" כמו במקרה של חטין.

אנחנו בעמותת זוכרות מבקשים, דרך חוברת זו, להפגיש את הציבור הישראלי עם התוצאות הקשות של הנכבה הפלסטינית שהחלה ב - 1948 . מטרתנו היא להעלות את המודעות לסוגיית הפליטים הפלסטינים ולקדם דיון ציבורי על שיבת הפליטים. זאת מתוך אמונה שהפיוס בין היהודים והפלסטינים יתאפשר רק דרך שיבת הפליטים ותיקון העוול שמדינת ישראל גרמה לעם הפלסטיני.

לחוברת "זוכרות את חטין" קדמו עוד 20 חוברות שהביאו את סיפורם של 20 מקומות בארץ הזאת שהחיים בהם נקטעו ותושביהם גורשו ולא הורשו לחזור.

החוברת הופקה במיוחד לרגל ביקור בשרידי הכפר חטין שעמותת זוכרות אירגנה. הביקור כלל גם שמיעת עדויות מפי פליטים ופליטות מחטין ושילוט אתרים או מה שהיו אתרים מרכזיים בכפר.

"זוכרות"
מרס 2007

ההיסטוריה עברה דרך חטין

חטין רחוק כתשעה קילמטרים מהעיר טבריה מכיוון מערב. הכפר יושב על שתי גדות נחל קטן במורד הצפוני של הר חטין ומשקיף על עמק חטין. המיקום של הכפר הקנה לו חשיבות אסטרטגית ומסחרית. כידוע, על הר חטין התנהל הקרב המכריע בין הצבא הצלבני לצבא המוסלמי בפיקודו של סלאח אלדין אלאיובי בשנת 1187 (ניתן ללמוד על הקרב בגוף החוברת).

ייתכן שהכפר נבנה באותו מקום של הכפר הכנעני אסִּדִּים שבמאה השלישית לפני הספירה שמו הוחלף לכפר חטין (כפר החיטה), בתקופת הרומאים קראו . KFAR HITTAYA לכפר כפר חיטיהָ בשנת 1596 הכפר חטין היה שייך למחוז טבריה וגרו בו 605 תושבים. התושבים הסתכמכו למחייתם, כבר אז,על יבול חקלאי כמו חיטה, שעורה וזיתים, בנוסף לבעלי חיים כמו צאן ועזים. בשלהי המאה ה 19- חטין היה כפר קטן, בתיו נבנו מאבן, הקיפו אותו עצי זית ופרי וגרו בו כ 400- תושבים.

הכפר החדש נבנה בצורת משולש, רחובותיו ישרים ומתונים. במרכז הכפר היה שוק קטן, בית ספר יסודי שנוסד בשנת 1897 בתקופה העתמאנית ומסגד לתושבי הכפר המוסלמים. אחד האתרים הדתיים הבולטים בקצה הכפר הוא קבר הנביא שעיב [יתרו] שהדרזים עולים אליו לרגל בחודש אפריל בכל שנה.

הכפר התברך באדמה טובה לחקלאות, בגשמים עונתיים רבים ומי תהום בשפע. לכפר הייתה כלכלה משגשגת בזכות החקלאות, רוב התושבים עסקו בחקלאות . בשנת 1944 יותר מעשרת אלפים דונם יועדו לקטניות וכאלפיים דונם בסתנים ושטח מושקה. הנתונים האחרונים הידעים על הכפר מתייחסים לשנת 1944/45 ומצביעים על כך שמספר התושבים היה 1190 , חיו ב- 190 בתים ורכשו יותר מעשרים אלף דונמ אדמה. לאחר פינוי הכפר ביולי 1948 , מדינת ישראל הקימה על אדמות הפליטים את היישוב ארבל בשנת 1949 , וב 1950- את היישוב כפר זיתים. שתי המושבות הוותיקות יותר כפר חיטים משנת 1936 ומצפָּה משנת 1908 נמצאות סמוך לכפר אך לא על אדמותיו.

כיום, שטח הכפר נטוש, בתיו הרוסים לחלוטין ועיי הכפר מכוסים על ידי השיחים ועצי התאנה, האוכמניות, הצבר והאקליפטוסים. העמק הפך לשטח חקלאי ליישובים היהודיים ואילו השטחים ההרריים משמשים מרעה לבקר. המסגד נטוש ומוזנח, צריח המסגד עומד ויציב אך הקירות והקשתות מתפוררים. קבר הנביא שעיב [יתרו] עודנו אתר לעלייה לרגל למאמינים הדרוזים. בשנים האחרונות הוא שגשג והתרחב, על חשבון אדמות חטין, ובימים אלה ממש מוגשת תכנית הרחבה נוספת למרות התנגדות ומחאת פליטי הכפר. (פרטים נוספים בגוף החוברת).

חִטִּין יולי 1187

השם חטין נקשר בהיסטוריה הערבית יותר מכל מקום אחר במצביא הנודע סלאח אל-דין אל-איובּי, משחרר פלסטין וירושלים מהכיבוש הצלבני בשנת 1187 . ליד חטין נערך הקרב המכריע בו ניצח צבאו של סלאח אל-דין את הצבא הצלבני נצחון מוחץ וסלל בכך את הדרך לשחרור שאר הערים עד ירושלים.

סלאח אלדין הכין היטב את צבאו – לאחר שהובס בקרבות קודמים מול הצלבנים - ויצא בראשו מדמשק לכיוון פלסטין. שני הצבאות נפגשו סמוך לספוריה שליד נצרת. בקרב הזה, שהתרחש במרץ 1187 , ניצח הצבא המוסלמי. הצבא הצלבני התפרק והתפזר. כמה חודשים לאחר מכן איחדו הצלבנים את צבאם מחדש וגייסו את כל כוחותיהם לקראת הקרב הבא והנקמה על קרב ספוריה.

סלאח אלדין, במחשבה טקטית, החליט לא להתקדם לעברם אלא למשוך אותם לכיוונו כדי שיגיעו מותשים לקרב, בגלל אורך המסע, החום הכבד והמחסור במים. סלאח אלדין יזם מתקפה על טבריה ושחרר אותה אחרי ששה ימי מצור. כאשר ידע שהצבא הצלבני החל בהתקדמות לכיוון טבריה, הוא נערך וחיכה להם מערבית לטבריה ליד הכפר חטין, שנמצא באזור עשיר במים וצמחים. הצלבנים הגיעו ל"קרני חטין" – כך כינו גם הערבים את הגבעה בעלת שתי הפסגות שנראות כמו קרניים. סלאח אלדין דאג שחייליו ימנעו מהצבא הצלבני להגיע למי הכנרת או מי שתייה אחרים. בעודם על הגבעה, ציווה סלאח אלדין לשרוף את השיחים והקוצים המכסים אותה. ובאותו זמן חייליו הקיפו את הגבעה וכיתרו את הצבא הצלבני כולו. המתקפה הכוללת החלה כשהצלבנים במצב מאוד קשה. הנצחון של סלאח אלדין היה מוחץ. הצבא הצלבני התפרק לגמרי. מחטין הייתה הדרך לירושלים סלולה בפני סלאח אלדין, ששחרר אותה באותה שנה.

. סלאח אלדין: נולד בעיר תכּרית בעירק בשנת 1138 משפחתו עברה בהיותו קטן לדמשק שם הוא מת בשנת 1193 לספירה. ייסד את השושלת האיובית שהנהיגה את המדינה המוסלמית כמאה שנים.

1984 , מתוך האנצקלופדיה הפלסטינית, דמשק

חִטִּין יולי 1948

בלילה בין ה 16- וה 17- ביולי 1948 , מיד אחרי ששמעו על נפילת נצרת באותו יום, יצאו רוב תושבי חטין את כפרם. כחודש לפני כן היו העימותים הראשונים בין לוחמים מהכפר בסיוע חיילים מצבא ההצלה הערבי לבין כוחות ישראלים.

מרכז האירועים באזור היה הכפר הסמוך לובּיא. לוחמים מחטין השתתפו בהגנה על כפרם וגם בהגנה על לוביא. ב 9- ביוני, ערב הסכם שביתת הנשק הראשונה, נהדפה מתקפה ישראלית על לוביא. הלוחמים השומרים על חטין פתחו באש מעמדה החולשת על כביש נצרת טבריה לעבר יחידת השריון הישראלית, הנסוגה מלוביא לכיוון מזרח, והצליחו להרחיקה עוד יותר. הישראלים הזניקו יחידה משורינת בליווי חיל רגלים לתקוף את חטין. השומרים הניצבים על קרני חטים עקבו אחרי תנועות הצבא הישראלי המתקדם לעבר הכפר מכיוון ההתיישבות היהודית מצפָּה. לוחמים מחטין הצטרפו לשומרים. קרב קשה, שנמשך למעלה מארבע שעות, התנהל בין שני הצדדים. המתקפה הישראלית נהדפה ולבסוף נסוגה היחידה המשוריינת.

עם תום שביתת הנשק הראשונה, תקפה חטיבה 7 את חטין, במסגרת מבצע דקל. הלוחמים ניסו להגן על כפרם למרות הנחיתות המספרית והתחמושת האוזלת. כאמור, ב 16- ביולי נכבשה נצרת וחיילי צבא ההצלה שמנו 25-30 נסוגו מעמדתם. באותו יום וביום שאחריו נטשו תושבי חטין את כפרם. רובם הלכו לוואדי סלאמה, הוא נחל צלמון. חלקם שהו קרוב לחודש במבואות כפרם בתקווה שיוכלו לשוב לבתיהם. אחרי שאבדו התקוות המשיכו את מסעם עד לבנון. חלק מפליטי חטין הצליחו להישאר בכפרים פלסטיניים שכנים עד עצם היום הזה כמו עראבה, עילבון, כפר כנא ושפא עמרו [שפרעם]. כ 1500- תושבי חטין איבדו כ 23000- דונם אדמה

Walid Khalidi, All That Remains, Beirut, 1997

אל נחמני

עמר אע'באריה

"אלנחמני", שהפליטים המרואיינים כאן מזכירים, הוא לא אחר מאשר יוסף נחמני שהיה מנהל משרד הקרן הקיימת לישראל בגליל. נחמני הציב לעצמו יעד, "לרכוש כמה שיותר אדמות מערבים, ולהקים עליהם ישובים יהודיים"(אתר האינטרנט- הבמה). רכישת אדמות מפלסטינים על ידי נחמני ודומיו בשליחות הציונות נבעה בראש וראשונה מטעמי השתלטות על קרקע להתיישבות יהודית. ציפייתם הייתה שככל ש"הרכישות" יצליחו יהיה פחות מקום לערבים בארץ. שיטות "הרכישה" כללו לחצים, ניצול, פיתויים, התחכמויות משפטיות וקומבינות עם פקידים בריטיים או פאודלים טורקים או לבנונים. השיטות האלה לא מעידות על עסקות נדלן תמימות, בוודאי לא על חיפוש קורת גג למחוסרי בית או רצון לשכנות טובה, כדברי הפתגם הערבי "אלג'אר קבְּל אלדאר", דהיינו מצא את השכן לפני הבית. כאשר מישהו מכר את האדמה, הוא, או מי שעיבד אותה, סולק ממנה. מעין חוק טבע. גם מי שלא מכר סולק, כפי שמעידים פליטי חטין על "אלנחמני" ועל עצמם.

נחמני הותיר אחרי מותו יומנים אישיים שעוררו ויכוחים בחברה הישראלית, בעיקר אחרי הסרט התיעודי "יומני יוסף נחמני" של דליה קרפל, ששודר בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. הסרט עוסק בדרכי "רכישת" האדמות על ידי התנועה הציונית. "בעזרת היומנים המרתקים שנחמני הותיר אחריו, יומנים השופכים אור חדש על שהתרחש בגליל בשנים אלה, נחשפים בפנינו שנות הציונות הקריטיות מנקודת מבט ייחודית של מי שגילה נחישות ועיקשות מצד אחד, אך גם חרדות ונפש סוערת מצד שני. בדמותו של נחמני התגלמו שני פניה של הציונות. הפן ההומניסטי שחלם על דו קיום וחיים ביחד לצד השכן הערבי, ומצד שני הפן הביטחוניסטי ששוכנע לבסוף שטרנספר הוא הפתרון היחיד לסכסוך בין שני העמים על חלקת אדמה זו", כדברי האתר האלקטרוני. גברת סהאם שבאיטה, מספרת בעדותה שמצד אחד נתן נחמני לאבא שלה לעבוד (באופן בלתי חוקי) ואף עזר לו לקבל אזרחות ולחזור לגבולות המדינה, אך מצד שני איים עליו באיבוד מקור פרנסה, אם לא ימכור לו את האדמה. הוא אכן פיטר אותו.

הנסיונות לרכוש את אדמות חטין החלו בתחילת המאה הקודמת. ההצלחות מנקודת מבט ציונית לא היו גדולות, למרות שכמה מאות דונמים כן נקנו בשיטת "הפיאודל התורן" (ראו עדות מר תופיק חוראני). המושבה מצפה הוקמה בשנת 1908 על אדמות שנרכשו בהצלחה כנראה בדרך זו. "..... מדובר כאן על הקנייה הבלתי מוצלחת של אדמת חטין על ידי הקרן הקיימת בשנת 1905 . במשא ומתן שנמשך שבע שנים עלה בידי המשרד הארצישראלי לאחד את ארבע מאות החלקות הקטנות שהיו מפוזרות בגבולות הכפר, ל 39- חלקות בשלושה גושים, והללו נפרדו באופן חוקי מנחלת הכפר" (תולדות ההתישבות הציונית, אלכס ביין,עמ' 91 ). גם אם הצליחו להשיג אדמות בחטין, תושבי הכפר הפכו עסקה זו ללא כדאית, לא אפשרו לבעלים החדשים ( לשהות בכפר או ליהנות מהמים שלהם. "עתה ( 1913 החליטה הקרן הקיימת על פי הצעתו של המשרד הארצישראלי להקציב 15000 פרנק להחזקת קבוצת כיבוש. הקבוצה החדשה בת 15 חברים מיוצאי לודג' (...) ניהלה את עבודתה בחטין בהשגחתה של קבוצת דגניה ועל פי הוראותיה (...) קבוצת חטין עמדה בפני קשיים מרובים. חלקות הקרקע היו מפוצלות, מים לא היו במקום, הפועלים נאלצו לגור לא בחטין אלא במצפה. כל הגורמים הללו עשו את העבודה למסוכנת .( וחמורה" (שם,עמ' 92

על פי הנתונים של החוקר הפלסטיני וליד אלח'אלדי, לכפר חטין היו בשנת 1945 יותר מ 22- אלף דונם, מתוכם 147 דונם בבעלות יהודית.

על פי רוב המחקרים, עד 1948 התנועה הציונית רכשה 6% מהאדמה בפלסטין.

מקורות:

  • אלכס ביין, תולדות ההתישבות הישראלית, מסדה, . רמת גן 1970
  • וליד אלח'אלדי, כַּי לַא ננַסְָא- כפרי פלסטין שישראל . הרסה ב 1948 , בירות, 1997
  • www.habama.com 

זוכרות ברשת