שיבת פליטים בבוסניה-הרצגובינה
שיבת פליטים בתהליכי צדק מעברי
מאת: זוכרות
2017
  • השנים בהן נוצרה הפליטות: 1992-1995
  • מספר הרוגים: 150,000
  • מספר הפליטים: 1 מיליון.
  • מספר העקורים הפנימיים: 2 מיליון.
  • השנים בהם התקיימה השיבה: עיקר השיבה התקיימה בין השנים 1995-1999 
  • מספר השבים: מעל מיליון.
  • הסכם/תהליך סיום הסכסוך: הסכם דייטון, 14 בדצמבר 1995


רקע
בשנות התשעים פרצו ביוגוסלביה מספר עימותים על בסיס אתני שהביאו לפירוקה. במסגרת עימותים מזוינים אלה, בלט ניסיונה של סרביה לשמר את שליטתה בבוסניה על-ידי טיהור אתני שלה מתושביה הבוסנים עד כדי יצירת רוב סרבי. בתוך כך נרצחו כ-100,000 בוסנים מוסלמים, כשני שלישים מסך ההרוגים במלחמת בוסניה (אתר הוועד למאבק ברצח עם). מעל 2 מיליון איש נעקרו מבתיהם במהלך הטיהור האתני, ומעל מיליון הפכו פליטים. מאז, יותר ממיליון פליטים שבו לביתם (לינק UNHCR). בסיום המלחמה נשארה בוסניה-הרצגובינה מדינה מאוחדת על פי הסכם דייטון, אך הטיהור האתני שבוצע שם יצר בתוכה אזורים מוגדרים ומובחנים מבחינה אתנית.

שיבת פליטים כחלק מתהליך השלום – הסכם דייטון
הסכם דייטון נחתם בראשי תיבות בבסיס חיל האוויר האמריקאי "דייטון" ב-21 בנובמבר 1995, ונחתם סופית בפריז ב-14 בדצמבר 1995 בין הצדדים הלוחמים ביוגוסלביה לשעבר: הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה, הרפובליקה של קרואטיה והרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. לצדם  ארה"ב, האיחוד האירופי, צרפת, בריטניה, גרמניה ורוסיה. ההסכם ניסח את חלוקתה המדינית של בוסניה והרצגובינה לשתי ישויות נפרדות - רפובליקה סרפסקה (של הסרבים האתניים) והפדרציה של בוסניה והרצגובינה. נושא שיבת הפליטים נדון בנספח 7 לפרק הראשון של ההסכם: "לכלל הפליטים והעקורים הזכות לחזור באופן חופשי לבתיהם המקוריים. תוענק להם הזכות להשיב את רכושם אשר נלקח מהם במהלך העימותים מאז 1991, והם יקבלו פיצוי בעבור נכסים שלא ניתן להשיבם…" (המסמך).  המלים הללו, מעוררות ההשראה, לא נשארו אות מתה כפי שחששו רבים, וכפי שאנו בישראל-פלסטין הורגלנו לצפות. בין החתימה על הסכם דייטון ב-1995 לסוף 1999, שבו לבתיהם לא פחות מ- 650,000 פליטים ועקורים פנימיים – קרוב לשליש מסך עקורי המלחמה. בסוף 2003, נתנה נציבות התביעות לרכוש פרטי של פליטי ועקורים 300,000 פסיקות המאוששות את תביעות הרכוש של כמיליון מנפגעי המלחמה.

אתגרים וקשיים
הסכם דייטון הינו מסמך חשוב המבטיח צדק לפליטים והעקורים החוזרים לבתיהם. אף שמספר הפליטים ששבו מרשים ורבים השיבו לעצמם את רכושם, אין להתעלם ממספרם הרב של אלה שלא שבו ולא השיבו, ומקשיי החזרה לחיים שלפני המלחמה שחווים השבים. רמת הביטחון האישי של הפליטים נמוכה, והם נופלים קורבן למקרי אלימות רבים. הפליטים נתקלים בבעיות ועיכובים בבקשות החזרת רכוש — למרות שבעזרת לחץ בינלאומי בקשות רבות טופלו, זכויות הנוגעות לרכוש הפליטים מופרות על ידי קבוצות שונות וגם על ידי רשויות מקומיות בניסיון לשימור הומוגניות אתנית. לבסוף, הפליטים נתקלים בקשיים רבים במציאת עבודה, כתוצאה מאפליה אתנית (Lejla Hadzic).

קושי מהותי נוסף קשור לגישתו הכללית יותר של הסכם דייטון לפיוס. ההסכם לא סיפק תשתית והכוונה שיובילו לאיחוי, ריפוי והחזרת האמון החברתי בבוסניה. המוסדות הדמוקרטיים שנוצרו לאחר הקונפליקט לא הביאו להורדת המתחים בין הקבוצות השונות באוכלוסיית בוסניה המשוסעת. האפליה והפגיעה בזכויות האדם נמשכו למרות ההסכמים וההסדרים. המסקנה היא, במקרה זה כמו במקרים אחרים, היא שיש צורך בצדק מעברי ובפרט, בתיקון, הכרה ואחריות גם ברמה הקהילתית והמקומית, ולא רק כתכתיב של המעצמות (Hoogenboom & Vieille).

מנגנונים נוספים של צדק מעברי
במאי 1993, הוקם בית המשפט הבינלאומי של יוגוסלביה לשעבר (ICTY). מוסד זה הוקם בכדי למצות את הדין עם פושעי המלחמה. אך פושעי מלחמה רבים נותרו חופשיים. בנוסף ל-ICTY, הוקמו כמו כן ארגונים לא ממשלתיים שפעלו בספירה הציבורית וכן גם סייעו ל ל-ICTY ועבודתו מול ההאג. בין ארגונים אלו, המרכזי ביותר הוא המרכז לזכויות הומניטריות (HLC) הוקם ב-1992 לאחר תחילת הסכסוך. מטרתו הייתה לתעד הפרות לזכויות אדם ופשעי מלחמה. כיום ארגון זה פועל להוציא את האמת החוצה לגבי אירועי המלחמה, באמצעות פרויקטים נרחבים של גביית עדויות בעל פה של קרבנות ועדים (Bickford)

מקרה לדוגמה: שיבה לקוזאראק, בוסניה
קוזאראק הינה עיירה בעלת רוב מוסלמי באזור הצפון-מערבי של בוסניה-הרצגובינה. העיירה טוהרה אתנית על ידי הכוחות הסרבים במהלך המלחמה. מוסלמים, קרואטים ואחרים גורשו. כ- 3,000 נהרג ואלפים עברו עינוים במחנות.

השיבה לאחר המלחמה הייתה רצופה בקשיים, קשיים שעמם מתמודדים בני הקהילה עד היום. ב- 1996 ביקור מאורגן של פליטי קוזאראק חזרה לעיירה התקבל באיומים ואבנים. גורמים סרבים בעיירה פעלו לשמר את הטיהור האתני של קוזאראק על ידי שינוי שם העיירה, יישוב סרבים עקורים מקרואטיה ואיומים ליישב את הפליטים השבים במחנות הריכוז של המלחמה. זאת ואפליה בסגנון אפרטהייד כלפי לא-סרבים, היוו ניסיון לקבע סדר פוליטי חדש בנוף המטוהר. אך השבים לא וויתרו ונאבקו במרץ. ב- 1999 השיבה לקוזאראק הייתה בעיצומה.

האוכלוסייה ששבה לאחר טראומה ועקירה נאלצה להתמודד עם הקשיים בבניה מחדש של הקהילה ואינטגרציה מחודשת אל תוך החברה המקומית. הקשיים הרבים כללו חיפוש אחר גורלם של קרובים נעדרים, העמדה לדין של פושעי מלחמה והתמודדות עם ההכחשה ששלטה בשיח הרשמי. כחלק מתהליך זה, הוקמה רשת אינטרנטית בכדי לסייע בבניה מחדש של הקהילה.

קוזאראק הפך במהרה למוקד של שיבה לאזור וכן מרכז תמיכה לשבים מוסלמים של האזורים הסמוכים. בכדי ליבנות מחדש תחושת שייכות למקום, השבים החלו לבצע טקסי זיכרון פומביים, וכן הלוויות של גופות שנקברו במהלך המלחמה. טקסי זיכרון אלו, והקמתו של בית קברות לקורבנות המלחמה היו דרכים להפגין באופן פומבי את העוול שנעשה להם.

השיבה כנגד כל הסיכויים לוותה בקושי רב, ועדיין ישנם בעיות רבות. העסקה מועטת, השבים נתקלים באפליה בכל פינה ולצעירים אין אפשרויות רבות להצלחה. אך השבים ממשיכים לפעול בכדי להבריא מהעבר הטראומתי ובכדי לבנות את הקהילה מחדש. בכדי לסייע להם, על הקהילה הבינלאומית בהובלתם ומנהיגותם של השבים (כתבה על ספרה של סבינה סיבק-בריאנט).

קישורים לקריאה נוספות

 

זוכרות ברשת