שימור היסטורי או מחיקת זהות? המחלוקת סביב בתי הבאר נמשכת
עיתון הארץ
מאת: נעמה ריבה
23/10/2016
Matson (G. Eric and Edith) Photo

"מה שטוב ביפו זה לא העיר עצמה — אלא הגנים המקיפים אותה כמו חצי מעגל שאורכו כשישה קילומטרים", כתב בהתפעלות הצליין הרוסי סרגיי חוטורובו על יפו לפני כ–120 שנה, ב–1895. "אני חושב שאין ברחבי העולם הרבה גנים מפוארים כאלה — יערות שלמים של עצי תפוז המעורבים בעצי משמש, אפרסק ושקד. מאות אלפי תפוזים מיפו מיובאים לארצות שלנו. בחודש פברואר עצי התפוז מתחילים ללבלב, וכאשר מגיעים בספינה ליפו אפשר להרגיש כבר ממרחק שני קילומטרים את הריח המדהים של הפרחים".

דבריו של חוטורובו מופיעים בסקר בן מאות עמודים שערך עבור עיריית תל אביב יפו הגיאוגרף ההיסטורי ד"ר אביב ששון, מהחוג ללימודי ארץ ישראל במכללת אשקלון, יחד עם אדריכלית הנוף טל קציר. הסקר בוחן את תופעת ה"בייארות" — בעברית: בתי הבאר — ששרידים מהם נותרו במרחב היפואי והדרום תל אביבי, עדות לאלפי דונמי הפרדסים שהיו ואינם עוד. הסקר מציג 100 אתרים — רובם בתי באר — מתוך יותר מ–250 בייארות שהיו במרחב בשיאו. הבייארות מוקמו באזורים גבוהים יחסית והוקמו בשלבים עד שנהפכו למתחמים מפוארים, הכוללים בריכת אגירה, אמת מים, בריכת ויסות, מבנה באר, אנטיליה (מערכת שאיבה), מבני משק, בית מגורים שלעתים היה מין ארמון קטן, חומה, סביל (ברזייה) וכמובן הפרדס. בנוסף לבתי הבאר הוקמו בפריפריה של יפו 11 שכונות עוני הקרויות "סאכנות", שבהן התגוררו חקלאים.

הבייארות החלו להופיע באמצע המאה ה–19 והקימו אותן תושבי יפו האמידים, כנסיות וגם חלוצים יהודים. הן היו בעיקר סביב יפו העתיקה, אך היו פרדסים גם בחולון, נתניה ובחלקים נוספים של תל אביב כמו שכונת מונטיפיורי, שם היה הפרדס היהודי הראשון, שהקים רבי יהודה הלוי מראגוזה ושנרכש על ידי משה מונטיפיורי במחצית השנייה של המאה ה–19.

התיעוד המשמעותי הראשון של התופעה מופיע במסמך המרהיב "מפת סנדל" — מפה ששירטט המתכנן הגרמני תיאודור סנדל ב–1878 והיא משמשת את כל חוקרי יפו העכשווים. במפה, שבה מופיעים הפרדסים ובתי הבאר, שירטט סנדל גם את מערכת הדרכים — הקיימת עד היום — ואת השבילים היוצאים מהדרכים המרכזיות ומובילים לבייארות.

הצמצום הראשון של שטחי הפרדסים התרחש במלחמת העולם הראשונה. פגיעה נוספת בהם ניכרת בתצלומי אוויר משנת 1944, אז ננגס שטחם בידי שכונות יהודיות חדשות, ושכונות קיימות שהתרחבו — בהן שפירא, נווה שאנן, פלורנטין, שוק לוינסקי ועוד. כמו כן, חלה התפתחות בבנייה הצמודה ליפו העתיקה מצד מזרח. משנות ה–50, כותב שושן, כבר הידרדר מצב הפרדסים המעטים שנותרו, בין השאר מכיוון שבעלי בתים רבים עזבו את האזור או גורשו ממנו. שרידי פרדס נמצאים כיום רק בגן פטרוס הקדוש, בסמוך לפארק החורשות, ובפרדס אבו־סייף ברחוב המחרוזת ביפו.

הבייארות ששרדו כיום אינן כוללות כמובן את שטח הפרדס אלא רק את המרכיבים הבנויים, ובחלקן עדיין נותרה הבאר. ברובם המכריע לא מתגוררים צאצאי הבעלים המקוריים. רוב הבייארות והמתחמים סביבם שייכים לבעלים רבים. רובם בבעלות ציבורית משותפת של רשות מקרקעי ישראל, וחברות כמו עמידר או עיריית תל אביב, וחלקם בבעלות פרטית. חלק מהמבנים נטושים ומצב תחזוקתם לקוי ביותר. סביב הבייארות יש לרוב שטחים פתוחים, מוסכים, מגרשי חנייה ושטחי מסחר. העדר הבינוי סביבם הוא יתרון וגם חיסרון: מחד, הריק סביבם מאפשר פיתוח, שימור והפיכתם לציבוריים. מנגד, השטחים האלה, בניגוד לאזורים אחרים בעיר, אינם מחולקים למגרשים ולרבים מהם צמודות תוכניות ישנות מהימים שלפני מודעות השימור, שמימושן כעת עלול להשפיע לרעה על המרקם היפואי והדרום תל אביבי המתפורר והעדין.

למאמר המלא באתר הארץ

מחיקת העבר הערבי

מאז הקמת המדינה עוברת יפו תהליך של הריסה ומחיקת המרקם הבנוי, הנופי והצמחי. מהלך השימור של בתי הבאר מעלה על נס מבנים היסטוריים שנדחקו, אך במקביל מתרחשים שני תהליכים נוספים: האחד, שינוי ייעודם של המבנים והפיכתם מבתי מגורים למבני ציבור או מסחר המיועדים בעיקר לאוכלוסייה היהודית, כאשר המתחמים סביב נבנים באדריכלות שאינה קשורה בהכרח ליפו ועלולה לעתים להגחיך את המבנים ההיסטוריים, בדומה למתחמי שרונה או התחנה. תהליך שני הוא שהפרויקטים סביב בתי הבאר יביאו לכניסת אוכלוסיות חדשות אמידות, לעליית מחירים ולשינויים חברתיים גדולים ביפו.

עם זאת, מילוא־שטינלהוף סבורה שהמחירים לא יהיו כמו במרכז תל אביב: "הפרויקטים גם מוסיפים שטחי ציבור לטובת הקהילה. זה יעלה את יפו. אין כמעט מגדלים, רוב הבנייה נמוכה יחסית". ומימר מוסיף: "דרום תל אביב עובר תהליך התחדשות ובתי הבאר הם לא קתדרלות אלא מבנים בני שתי קומות. לא תהיה להם השפעה מרחיקת לכת על השכונה והשאיפה היא שהם ייהפכו למבני ציבור".

"זה לא שימור, זה דיסנילנד", אמר מנגד האדריכל הבריטי פיטר קוק על מיזמי השימור ביפו, והוא מצוטט אצל האדריכלית איריס קשמן, מרצה לשימור בטכניון שחקרה את בתי הבאר ביפו לפני כעשור וכתבה מאמר עבור הפרויקט של בר אור על ההשלכות הבעייתיות של שימור בתי הבאר. לטענת קוק, "יפו העתיקה והפרויקטים מחוץ לה שמנסים לשמר ארכיטקטורה ערבית הם חיקויים זולים, קישוטיים בעיקרם המכוונים לתיירים". גם קשמן סבורה שההתייחסות בתוכניות העתידיות לשרידי הבייארות היא נוסטלגית וחלקית. "אחד הערכים הכי חשובים של בתי הבאר היא התשתית העירונית שהם יוצרים (כאמור, הם היו נקודות בנייה ראשונות במרחב החקלאי ואליהם נסללו הדרכים שהפכו ברבות הימים לרחובות), ואילו התוכניות העתידיות מייצרות מתחמים סגורים שמשבשים את הקריאה הזאת".

לדברי קשמן, מתייחסים לבניינים ההיסטוריים כאל בונבוניירה שכיום יש הזדמנות לשמרה בשל תזוזת הנדל"ן לכיוון יפו ודרום תל אביב. "לא צריך להסתכל על זה כפוטנציאל נדל"ני וכמקום אוריינטליסטי שמאפשר מיקסום זכויות בנייה, אלא לקיים רקמה שתאפשר חיכוך עם הזיכרונות על בסיס יום יומי". לדעתה, התוכניות העתידיות לא יוצרות רקמה רב תקופתית שמבטיחה גם גיוון חברתי אלא שילוב קיצוני של מבנים היסטוריים ועכשוויים. "אין אמצע. בחלקים אחרים של העיר יש ראייה אחרת, והם מחולקים למגרשים קטנים ללא אפשרות איחוד למתחמי ענק, כך שהבנייה מתפתחת בצורה הדרגתית ולא נוצרים מתחמים עם חלוקה קוטבית בין החדש לישן".

עמר אלע'ברי מעמותת "זוכרות" חריף הרבה יותר מקשמן. לדבריו, "התוכניות לייהד את יפו מטרתן להכשיר אותה לעשירים ואמידים. הורסים לא רק את המרחב, אלא את הזהות של המקום. התוכניות החדשות הן גרנדיוזיות ויאפשרו רק לעשירים לגור בעיר. משתמשים בבתים ערביים בצורה מודרנית ויוצרים הטעיה אופטית, כאילו יש כאן תרבויות שממשיכות אחת את השנייה, אלא שהדבר החדש מעלים לחלוטין את האלימות שהמדינה השתמשה בה".

אלע'ברי מציין שאם בעבר הכלים של המדינה למחיקת הקהילה הערבית היו אלימים, כמו למשל הרס שכונת מנשיה, שעל חורבותיה קם פארק צ'רלס קלור, הרי הכלים הנוכחיים הם נקיים לכאורה. "לא רואים כאן נשק חם או דם, אלא משתמשים בכלים מדעיים נחמדים ויפים. אני לא פוסל יצירת מקומות יפים, אבל זה ניסיון להסוות את האלימות שהיתה במקום הזה ולהציגו כמקום מפותח. זה אוריינטליזם בהתגלמותו".

גם סמי אבו שאחדה, לשעבר חבר מועצת עהעירייה ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מבקר בחריפות את מהלכי הבנייה ביפו. לדעתו שימור בתי הבאר הוא מהלך מעוות. "זה קונספט של שימור שהגיע אחרי שמדינת ישראל הרסה במשך ארבעה עשורים, וכשכבר לא נשאר מה לשמר. האדריכלים הישראלים הרגישו שהם מפגרים אחרי מדינות אחרות והתחילו להמציא את העבר הפלסטיני כך שיתאים להם למסגרת. מה שמטריף בקונספט הזה הוא שבני אדם הם עניין משני ולכן תהליך השימור הופך לחלק ממחיקה, כי מי שרוצה באמת לשמר את ההיסטוריה, היה משמר גם את הקונטקסט. ישבתי פעם עם מתכננים על אחת התוכניות ושאלתי אותם אם הם עשו סקר חברתי. הם בכלל לא הבינו את השאלה. הם מתכננים שכונות נקיות ולא רואים בני אדם".

בתשובה לשאלה מה היה צריך לעשות הוא מציע "להפוך חלק מהמבנים ההיסטוריים למוזיאונים של יפו ההיסטורית. מבחינה אדריכלית הייתי מרחיק מהבניינים האלו כל דבר גדול, ולא משנה למי הוא מיועד. הייתי נותן להם מקום במרחב, במקום למחוק אותם עם מגדלים לידם".

מעיריית תל אביב נמסר, בתגובה לשאלות כיצד נלקחת אוכלוסיית יפו בחשבון בתוכניות החדשות שמקודמות בדרום תל אביב, ומה החזון התכנוני של העירייה ליפו: "בעירייה מאמינים כי יפו היא חלק אינהרנטי מהעיר תל־אביב–יפו, ועל כן ממצבים אותה בראש סדר העדיפויות העירוני. המדיניות התכנונית הכוללת רואה ביפו חלק עדין במיוחד ברקמה העירונית ושואפת לאזן את הרצון לשמר את אופי הבינוי ואת ערכי הנוף הייחודיים, את המשך פיתוח יפו כמוקד כלל עירוני של תיירות ומסחר, ולחזק את הקשר בינה לבין שאר חלקי העיר.

במסגרת רצון זה, השקיעה העירייה יותר ממיליארד שקל בפיתוח יפו בעשור האחרון. השקעה זו באה לידי ביטוי לדוגמה בפיתוח נמל יפו, בהקמת פארק המדרון, הקמת המכללה האקדמית יפו, בפרויקט מיוחד לדיור בר השגה לאוכלוסייה הערבית ועוד. לצד השקעות בתשתית ובתכנון, משקיעה העירייה ברווחה, בחינוך ובקהילה ביפו. כל זאת במטרה לשפר את איכות החיים של התושבים".

למאמר המלא באתר הארץ

זוכרות ברשת