דו"ח ועדת אמת לאחריות החברה הישראלית לאירועי 1948-1960 בדרום
דצמבר 2015
מאת: חברי ועדת האמת
31/12/2015

דו"ח ועדת האמת לאחריות החברה הישראלית לארועי 1948-1960 בדרום

עריכה: ג'סיקה נבו ועמי אשר

עריכה לשונית ותרגומים: עמי אשר

עיצוב שער: נירית בנימיני וגילה קפלן

עיצוב החוברת: טלי איזנר פרידמן

הדפסה: דפוס השלמה

הפקה: עמותת זוכרות (ע"ר 580389526)

 

תוכן העניינים

תודות   /4 

מבוא: ועדת אמת ראשונה בישראל - צדק מעברי ומעבר אין

תמי פוסטילניק וג'סיקה נבו. ייעוץ - אבנר בן עמוס ומוניר נוסייבה   /5

1. רציונל ופיתוח המודל - נורה רש. ייעוץ - דבי פרבר וליאת רוזנברג   /7

2. היבטים היסטורים ומרחביים של הנכבה בנגב  

2.1 סקירה היסטורית - אבנר בן עמוס ועמית מאייר   /10    

2.2 היבטים גיאוגרפיים ומהלכים משפטיים לנישול הבדואים באיזור הדרום    

     אורן יפתחאל - הרצאה/עדות לועדת אמת    /13

2.3 סף המדבר-קו העימות: יישוב ופינוי כשינוי אקלים בנגב

     איל ויצמן - הרצאה/עדות לועדת אמת   /16

3. עדויות - סוגי עדויות - סוגי הפרות ופגיעות

3.1 עדויות האירוע הפומבי 10.12.2014   /17

3.2 תקציר עדויות פליטים פלסטינים בנגב 1948-1952   /19

3.3 על הצורך לחקור נשים בנכבה - אראלה שדמי   /21

3.4 עדויות נשים בדואיות על הנכבה ששניתנו לועדה   /22

3.5 זהות של מקום בקרב נשים ערביות בדואיות בנגב בנות דור 48 ובנותיהן

      ספא אבו רביעה - הרצאה/עדות לועדת אמת   /26      

3.6 עדות מלאה לוחם יהודי דויד שושני   /28

3.7 קשיים בגביית עדויות של לוחמים יהודים - עמי אשר   /31

3.8 "קרבות קלים" לוחמים ישראלים מספרים על הנכבה 

      ד"ר תום פסח - הרצאה/עדות לועדת אמת   /33

4. המלצות    /34

נספחים

א. מנדט הועדה - מסמך הקמה אוקטובר2014   /38

ב. רשימת העדים   /40

ג. עדויות לוחמים יהודים מארכיונים ציונים   /40

ד. עדויות מלאות מתוך הארוע הפומבי  /42

 

תודות

תודה לעדים ולעדות

לכל הפעילים והפעילות שליוו את עבודת הועדה בשלוש השנים האחרונות:

סמדר בן נתן, יוסףה מקייטון, נורית בדש, יהודית קשת, יודית יהב, סנא אבן-ברי, יפעת גוטמן, אילנה סנש, אילן פתחי, עמי אשר, רון דודאי, סיגל הורוביץ, רוני ברקן, יובל אור, איריס ויינרוב, פפה גולדמן, איתן בורנשטיין-אפריסיו, ליאור צור, תמר לוסטר, תמי פוסטלניק, רותי עצמון, ג׳ודי רות׳, מיכל ויטל, ליאור צור, אמיר הילל, היילי גלגוט, ג׳ומאנה אבו אוקסה, ספי קסקובה, עמית מאייר, סוזאן סאמר, פיאטרו סטפניני.

למומחים שהעידו בפני חברות הועדה: פרופ' אורן יפתחאל, ד"ר ספא אבו רביעה, פרופ' איל ויצמן, ד"ר תום פסח, לאג'יק-ניספד על אירוח פגישות ועדת האמת.

לצוות זוכרות: דבי פרבר, דנה מירטנבאום, ליאת רוזנברג, עמיה גלילי, עמר אלע'בארי, רנין ג'ריס, ניבה גרינצוויג, אליהו זיגדון, ג'סיקה נבו.

לטלי איזנר פרידמן על העיצוב הגרפי.

 

מבוא: ועדת אמת ראשונה בישראל – צדק מעברי ומעבר אָיִן

תמי פוסטילניק וג'סיקה נבו. ייעוץ - אבנר בן עמוס ומוניר נוסייבה

לקהילה היהודית-ציונית שהתהוותה בארץ בשלהי המאה התשע-עשרה ובמהלך המאה העשרים היו שני פנים: לאומי קולוניאלי. הציונות, שנוצרה באירופה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הושפעה במידה ניכרת מן המודלים הלאומיים האירופאיים ושאפה להחילם על הציבור היהודי. מקור השפעה נוסף היה הפרויקט הקולוניאלי האירופאי, שקיבל תנופה בשלהי המאה התשע-עשרה, תוך שאירופה משעבדת חלקים נכבדים מאסיה ואפריקה. הפתרון שהציעו מנהיגי הציונות למצוקת היהודים היה לאומי, אך מימושו בארץ הפך אותו גם לבעל ממד קולוניאלי. ההגירה וההתיישבות של עשרות ומאות אלפי יהודים תוך נישול התושבים המקומיים הביאו בסופו של דבר לשינוי המבנה הדמוגרפי של חבל הארץ שהיה נתון לשלטון המנדט הבריטי. הטיעונים להצדקת ההתיישבות היהודית היו רבים: מצוקת היהודים באירופה; השורשים התנכיים של הזהות הלאומית היהודית; והמודרניזציה שהביאו היהודים למזרח-התיכון. אך התוצאה היתה זהה לדפוס הקולוניאליסטי: השתלטות כוחנית וחד-צדדית על מרבית שטח המנדט.

אחד מן האזורים בו החל להיווצר שינוי דמוגרפי היה הנָקָבּ/נגב, שבחלקו הצפוני הוקמו 14 ישובים יהודיים בשנות הארבעים למאה העשרים. ועדת אמת זו עוסקת בשינוי הדמוגרפי הרדיקלי שהתרחש באזור במהלך מלחמת 1948 ואחריה, בעקבות גירוש מרבית האוכלוסייה הבדואית בפלסטין.

בעקבות הקולוניאליזם הבריטי, ובחלוף שלושים שנות מנדט שניתן לבריטים על מנת שיקדמו הקמת בית לאומי ליהודים בטריטוריה המיושבת על חשבון אוכלוסיית הילידים הפלסטינית, הצביעה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בעד חלוקת הארץ בין הפלסטינים ליהודים. החלטה זו, ובהמשך לכך הקמת מדינת ישראל ב-14 למאי 1948, בישרו את הנכבה. מוסדות המדינה שבדרך ובהמשך מוסדות המדינה גירשו כ-700,000 פליטים תוך שהם מנשלים אותם מאדמותיהם ונכסיהם, ולאחר מכן מנעו מהם לשוב ולשקם את חייהם בארצם.

בעבר, עשו היסטוריונים וסופרים ישראלים מספר ניסיונות לחשוף את אחריותם של לוחמים יהודים לאירועי הנכבה המתמשכת ולהפרות זכויות האדם הכרוכות בהן1. אף שלכתביהם נודעה השפעה עצומה בחוגים אקדמיים וציבוריים שונים, הם לא הובילו את החברה היהודית בישראל להכיר בעוולות שעשתה ולקבל עליהן אחריות. תהליך זה של הכרה וקבלת אחריות והצעדים המעשיים הנובעים ממנו מכונים במדינות שנחלצו ממשטר רודני ובחברות בתר-קולוניאליות בשם צדק מעברי.

עמותת זוכרות מפתחת מנגנוני צדק מעברי מותאמים להקשר הישראלי, ובכלל זה חשיפת מידע על הנכבה – שאירועיה עודם מוכחשים ומושתקים במידה רבה בחברה היהודית – ועל הנכבה המתמשכת עד היום. במסגרת זו, זוכרות מאתגרת את החברה היהודית בישראל לקבל אחריות על התפקיד שמילאה בנכבה הפלסטינית. המאמץ הנוכחי מהווה המשך טבעי לצעדים אלה: יוזמה של החברה האזרחית להקמת ועדת האמת על אחריות החברה הישראלית לאירועי 1948-1960 בדרום.

בעשרות השנים האחרונות התפתחו פרקטיקות להתמודדות עם העבר תחת שמות שונים: ועדות אמת, ועדת חקירה היסטורית, וועדות אמת ופיוס – רשמיות ובלתי רשמיות כאחת –בשורה של ארצות ואזורים שהיו נתונים לשלטון רודני או קולוניאלי. פרקטיקות אלו נועדו לחשוף הפרות של זכויות אדם ופשעים רחבי היקף, להביא להכרה בהם ולתרום לפיוס ולדמוקרטיזציה של חברות הזקוקות למרפא – וכן ולהציע דרכים לתיקון על בסיס צרכי הנפגעים בהתאם למודלים של צדק מאחה (restorative justice).

זוכרות פתחה ביוזמה הנוכחית לאחר שלמדה מהלקח של אזורי סכסוך אחרים שיזמו מנגנוני צדק מעברי כתיקון לסבל הקורבנות. ההקשרים המוכרים ביותר ליישום פרדיגמת הצדק המעברי הם תקופות מעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה וממלחמה להסכמי שלום. צדק מעברי מוגדר כמלוא קשת התהליכים והמנגנונים הקשורים בנסיונה של חברה לעשות חשבון נפש עם מורשת של הפרות רחבות היקף של זכויות אדם, על מנת לשאת באחריות, לשרת את הצדק ולהגיע לפיוס2.

בעקרון נכללים במסגרת הצדק המעברי ארבעה מנגנוני צדק: (1) תביעות פליליות נגד המעורבים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות; (2) יוזמות לחקר האמת - כמו ועדות אמת רשמיות ובלתי רשמיות - שמתמקדות בהפרות של זכויות אדם שנשמרו בעבר בסוד או שלא היו ידועות, כולל חשיפת האמת בציבור והכרה של המעוולים בעוולותיהם; (3) פיצוי הקורבנות; (4) רפורמות משפטיות ומוסדיות כדי שימנעו הפרות שיטתיות של זכויות אדם בעתיד.

1. בין הסטוריונים אלה יש למנות את בני מוריס, אילן פאפה, שמחה פלפן, תום שגב, ואבי שליים.

בעוד שפרקטיקות של צדק מעברי החלו בדרך כלל כיוזמות רשמיות סביב מעבר ברור למשטר אחר, הוועדה הנוכחית פעלה מתוך תחושה שאין להמתין עד להכרה רשמית ויש לפעול כבר כעת לחקר האמת. בכך היא שואבת מידע והשראה מיוזמות חברה אזרחית אחרות שכבר קודמו בהצלחה ברחבי העולם עוד בטרם יושב הקונפליקט – כגון בגואטמלה, ברזיל ולאחרונה גם בקולומביה.

מצב זה של סכסוך בעיצומו גרם לקשיים עצומים באיסוף עדויות ומציאת חומרים ארכיוניים ובהפצת הבשורה בחברה בעלת זהות לאומית חזקה, שמקדמת עדיין פרויקט קולוניאלי ומפיקה תועלת מוחשית וסמלית ברורה מהמשך העימות. יחד עם זה, אנו סבורים שיוזמה זו חיונית לאתגור "משטר ההכחשה"ׂ3 קידום אמירת האמת ושבירת מעגלי השקר הרווחים עדיין בקרב מגזרים נרחבים בחברה הישראלית. הוצאת האמת לאור לא רק תקדם הכרה, קבלת אחריות ונכונות לתיקון, אלא גם תהווה, כפי שאומר חוסה זאלאקט במבוא לדו"ח הסופי של ועדת האמת והפיוס בצ'ילה, "ועדת האמת היא הדרך לרפא את הפצעים, בזה אחר זה, ובכך לתרום לכינונו של שלום בר-קיימא".

ועדת האמת נועדה לחשוף באופן ספציפי את האמת שהשתיק המשטר הישראלי במשך יותר מ-67 שנה לגבי התפקיד שמילאו החברה היהודית ומדינת ישראל בעקירתם של כתשעים אלף פלסטינים בדואים מבתיהם באזור הנקב/נגב וגירושם מחוץ לגבולות המדינה. כמו כן איננו יכולים להתעלם מהפיכת הבדואים שנותרו בנקב/נגב לעקורים פנימיים וריכוזם באזור הסייג בשנות החמישים, ומהמשך מדיניות הריסת בתיהם ואי-ההכרה בזכויותיהם עד ימינו אלה – הנכבה המתמשכת. מעבר למטרתה החינוכית, עבודת הועדה נועדה להציע אפשרויות מעשיות לתיקון העוולות הללו על ידי הציבור בישראל, גם בהינתן מגבלות המשטר הקיים.

בעקבות תקופת הכנה של שנתיים (ר' פרק 1), מונו חברי הוועדה באוקטובר 2014. מנדט הועדה (ר' נספח א') היה לחשוף את העוולות שעוללה ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בנקב/נגב, במיוחד בשנים 1948-1960, ולפרסם דו"ח מסכם שיקדם דיון ציבורי באחריותה המוסרית, הפוליטית והמשפטית של החברה הישראלית ויכלול המלצות לתיקון.

לשם כך בחנה הוועדה עדויות של עקורים פנימיים ופליטים פלסטינים, כמו גם של לוחמים יהודים שהשתתפו בפעולות גירוש ונישול באזור. חברי הוועדה גם שמעו עדויות של ארבעה מומחים ועיינו בחומרי ארכיון רלוונטיים. ביום זכויות האדם הבינלאומי, ב-10 בדצמבר 2014, קיימה הוועדה שימוע ציבורי בבאר-שבע/ביר א-סבע. באותו יום העידו בפניה שבעה עדים: פלסטינים בדואים שגורשו ב-1948, לוחמים יהודים ועדים מומחים. עבודת הוועדה הסתיימה בדצמבר 2015

בפרקים הבאים – מאת חברי הוועדה, עדים מומחים, חברי זוכרות ואחרים – נציג את תהליך גיבוש הוועדה, רקע הסטורי וגיאוגרפי לנקב/נגב, וכן עדויות של לוחמים יהודים ופליטים/ות פלסטינים בדואים של הנכבה בפני הוועדה וממקורות אחרים וניתוחן. לבסוף, נביא את המלצות שלנו לאור עדויות אלו.

בנספחים ניתן למצוא את מסמך ההקמה של הועדה, ותמלול של עדויות שנגבו ונבחנו ע"י הועדה.

קיבלנו על עצמנו משימה נכבדה זו מתוך ידיעה שמדובר בצעד ראשון וחלקי לקראת הטמעת הגישה והשפה של צדק מעברי בארץ: קבלת אחריות, מתן דין וחשבון, התנצלות, תיקון, עדויות שבע"פ וצדק מאחה על מנת  לדרוש מהחברה הישראלית קבלת אחריות על גירוש האוכלוסיה הפלסטינית במלחמת 1948 ומעבר לה.

נסיים בתודה לעמותת זוכרות על שהזמינה אותנו להשתתף בפרויקט זה, לעדים/ות הפלסטינים שנתנו בנו אמון ושיתפו אותנו בסיפוריהם על הנכבה וללוחמים היהודים ששברו את השתיקה, יצאו נגד ההשתקה של החברה הישראלית  ובכך סייעו לפתוח פתח לרפא את פצעי החברה ולתרום לבניית שלום בר-קיימא.

בזאת אנו מגישים את הדין וחשבון שלנו לחברה הישראלית.

לפרקים 1, 2 ו-3 יש להוריד את הדו"ח המלא

פרק 4: המלצות

המלצות הועדה גובשו לאחר  מסע ארוך, בן כמה תחנות, לעבר העבר הפלסטיני/יהודי בנקב/נגב: הדיונים המקדימים לאירוע הפומבי בדצמבר 2015; עדויות הלוחמים היהודים והקורבנות הבדואים באירוע; עדויות המומחים האקדמיים הנוגעות לאזור ולאוכלוסייתו; וכן המעקב אחר המציאות המתמשכת של נישול, אפליה ופגיעה בזכויות אדם של הבדווים בנגב. כל אלה הביאו אותנו – חברי ועדת האמת – לגבש המלצות משני סוגים עיקריים: כאלו הנוגעות ליחסים בין מדינת ישראל והחברה הישראלית מצד אחד, וקורבנות הנכבה בנגב מצד שני; וכאלו הנוגעות להעלאת המודעות לנכבה והמשך פעולת ועדות אמת ישראליות.  ראוי להדגיש: ההמלצות גובשו בהתבסס על תפיסות של צדק מעברי וצדק מאחה שעיקרן מהלכי תיקון שיובילו לאפשרות קיום הדדי ופיוס בין הצדדים לסכסוך.

א. יחסי מדינת ישראל והחברה הישראלית עם הפליטים הפלסטינים
על מדינת ישראל והחברה הישראלית להכיר באחריותן לגבי העוולות והפשעיםשבוצעו במהלך מלחמת 1948 ולאחריה כלפי האוכלוסייה האזרחית הבדואית ובסבל הרבשנגרם לאנשים שהפכו מאז לפליטים או עקורים פנימיים שזכויות האדם שלהם נפגעו. ההכרה בסבל וקבלת האחריות על חלקן של המדינה והחברה בעוולות צריכות לקבל ביטוי פומבי וראוי שילוו בהתנצלות ועשיית צדק עם הקורבנות.

מרבית תושבי הנגב הפלסטינים גורשו או נאלצו לברוח כתוצאה מהפחדה מכוונת, כפי שקראנו בעדויות בדוח זה, במלחמת 1948 ובעשור שלאחריה, והם וצאצאיהם מפוזרים כיום ברחבי העולם. חלקם חיים תחת כיבוש ישראלי בגדה המערבית ורצועת עזה, וחלקםבחצי האי סיני בירדן ובלבנון, בין היתר במחנות פליטים.  גם אוכלוסייה זו נכללת בין פליטי הנכבה, ובמסגרת הפתרון המוסכם של הסכסוך יהיה עליה לקבל פיצוי הולם, חומרי וסימבולי, לסבל שעברה ולרכוש שנלקח ממנה.

ההתעלמות מהעוולות והכחשתן משרתות את המדיניות של הדרה, אפליה ושלילתזכויות אזרח בסיסיות של אוכלוסיית הבדווים בנגב שנמשכת גם בימינו אלה. ה"פתרונות" שיושמו עד כה או המוצעים עבור "בעיית הבדואים" מבוססים כולם על גישות יסוד מפלות אשר מייצגות מדיניות מדירה ובלתי דמוקרטית כלפי קבוצת אזרחים זו. בתור צעד ראשון, אנו ממליצים על שינוי ברור ומוצהר של המדיניות, הכרה בזכויות הקניין של הבדווים, החזרת אדמות השייכות להם ואינן מיושבות ופיצוי על קניין שלא ניתן להשיבו. במקביל, או כחלק מהפיצוי, יש לקבל את תכנית האב להכרה בכפרים בדואים לא מוכרים בנגב כפי שגיבשה אותה המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים.

ב. העלאת המודעות לנכבה והמשך פעולת ועדות אמת ישראליות
אנו ממליצים על קיום פעילות נמשכת ועקבית להגברת המודעות לאירועי הנכבה בנגב. פעילות כזו צריכה לכלול:

  1. איסוף נמשך של עדויות ומידע על אירועי 1948 והעשור שלאחריו.
  2. הפצת המידע בארץ ובעולם במגוון של דרכים.
  3. בנייה של אתרי זיכרון, הן וירטואליים והן פיזיים בשטח.

הרחבת  פעולה של ועדות האמת גם לאזורים אחרים במדינת ישראל בהם התרחשה הנכבה. על בסיס הניסיון שנרכש בוועדת האמת הראשונה אנו ממליצים שבוועדות אמת עתידיות יעברו חברי הועדה תהליך הכשרה עיוני, שבו יושם דגש על העמקה בהבנת תפקידה ומטרותיה של ועדת האמת (בהבדל מטריבונל משפטי), כמו גם הכשרה מעשית הנוגעת לפרקטיקות ואתיקה של ראיון וגביית העדות מהעדים.
במקביל, ומתוך התייחסות  לצרכים המיוחדים של עדים פלסטינים ויהודים, יפעל מערך תמיכה בנותני העדות. מערך תמיכה זה יכלול אנשי בריאות הנפש המעורבים בסכסוך (מתנדבים מפסיכואקטיב, למשל) שילמדו את הניסיון שנצבר בעולם עם עבודה עם עדים בפרקטיקות של "צדק מעברי", ויבססו מערך תמיכה מותאם למציאות הייחודית בפעולת ועדת האמת בישראל.

הקדשת תשומת לב מיוחדת לאיסוף נרחב של עדויות על אירועי מלחמת 1948 ומדיניות מניעת שיבת התושבים בעקבותיה. בהיעדר עדי ראיה ישירים ובקושי הקיים לקבל עדויות מלוחמים יהודים , יש להישען על ארכיונים, קטעי עיתונות ואף עדויות עקיפות של בני דור שני. בנוסף לכך, יש לתמוך בכתיבה, פרסום והפצה של עדויות וזיכרונות  אודות הנכבה.
בהיעדר פתרון קרוב לסכסוך, אנו ממליצים על הקמת קבוצת למידה בנגב משותפתלבדואים וליהודים תושבי האזור (במידת האפשר גם בדואים פליטי הנכבה החיים היוםבשטחים הכבושים), שיפעלו לחשיבה ותכנון אפשרויות של פתרון מוסכם עתידי לפליטותהנמשכת של בדואי הנגב.  חברי הועדה אראלה שדמי ומוניר נוסייבא מוסיפים ש: פתרונות מוצעים כאלה יהיו מבוססים על העיקרון של זכות השיבה המלאה של כל פליט ועקור פנימי לחזור למקום מגוריו המקורי, או לבחור על פי החלטתו האישית באופציה שונה של פיצוי.

פרופ' אורן יפתחאל, עד מומחה באירוע הפומבי, אתגר בעדותו את הוועדה ואת ארגון בהציעו לתכנן שלושה ישובים לאוכלוסיות פליטים פנימיים על אדמותיהם המקוריות והועדה מוסיפה המלצה זו להמלצותיה. מהלך כזה מייצג סוג של מחאה מקורית כנגד מאמצי המדינה לבנות רק יישובים לאוכלוסיה יהודית על אדמות הבדואים, במיוחד התכנית שהוצעה לאחרונה לבנות 18 "יישובי וילה" בנגב,  אל-עראקיב ראוי להיות הראשון מבין השלושה. ברור שאין סיכוי שתכנית כזו תתגשם בעתיד הנראה לעין, אך התכנון עשוי לפתוח דיון ציבורי חשוב בנושא.  

ג. חווית הנכבה של הנשים
חווית המלחמה, הגירוש והפליטות של נשים שונה מזו של הגברים וקביעה זו נכונה גם בהקשר הנכבה, כולל זו של הנגב. מטעמים הקשורים ליחסי הכוחות המגדריים בחברה הבדואית כמו גם ההדחקה וההשתקה של הנכבה בחברה הישראלית, קיימות עד כה רק מעט עדויות של נשים בדואיות על אירועי המלחמה והגירוש וכן על חייהן אחרי כן.

הועדה ממליצה באופן מיוחד להקדיש תשומת לב ומאמצים למילוי חסר זה, דהיינו, לגביית עדויות על אירועי הנכבה בנגב מנשים בדואיות מדור ראשון או בנותיהן מדור שני. המלצה זו מתייחסת גם לגביית עדויות מנשים שחוו את הנכבה באזורים אחרים.

בהמשך לכך, ראוי שתשומת לב מיוחדת ומאמץ מחקרי יוקדשו לחוויות של מי שהיו ילדים צעירים בעת הגירוש ובדרך כלל הופרדו ביחד עם הנשים מהגברים במהלך המלחמה והגירוש הכפוי. ממעט העדויות שהוצגו לחברי הועדה נשמעים איומים ופשעים שבוצעו כלפי קבוצה זו (נשים וילדים).

לבסוף, קיימות עדויות שהגיעו הן ממקורות בדואים והן מעדויות יהודים על הטרדה מינית ופגיעה אלימה, ובמקרים מסויימים אף אונס, של נשים ונערות בדואיות. עדויות מבוססות אלו, שמסיבות ברורות הן מעטות, מביאות אותנו להמליץ על הקמת צוות מיוחד בזוכרות, ואם אפשר בשותפות עם ארגוני זכויות נשים, שיעשו מאמץ לאסוף מידע ועדויות בנושא זה.

לסיכום ההמלצות

ועדת האמת הזו הייתה ניסיון ראשון, בבחינת פיילוט, להפעלת מהלך המדמיין אפשרות של "צדק מעברי" במציאות קשה של סכסוך עיקש נמשך שאין בו בינתיים סימן ל"מעבר".

ההמלצות שגובשו, כאמור, במסע ארוך שלא תמיד הייתה בו אחידות דעים, פותחות פתח להמשך הפעולה ולהרחבתה בכיוונים שסומנו. נראה לנו שהניסיון שנצבר בעבודת הועדה וההמלצות הנלוות בסיכומה עשויים לתרום לקידום הפעולה הנמשכת של העלאת מודעות ציבורית, קבלת אחריות ונכונות לפתרון.

לנספחים יש להוריד את הדו"ח המלא
 

זוכרות ברשת