הישראלים ופתרון המדינה האחת
מאת: עלי אבו ניעמה
02/2010

אחת ההסתייגויות הנפוצות מפתרון של מדינה אחת בפלסטין/ישראל נובעת מהאבחנה הנכונה, שמרבית הישראלים דוחים את הרעיון, וחוששים שייבלעו בתוך רוב פלסטיני. הישראלים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, עומדים על קיום מדינה נפרדת בעלת רוב יהודי. אולם הקריסה המוחלטת של מאמצי השלום של ממשל אובמה וההתנחלות הישראלית הנחושה בגדה המערבית, מבהירים למעשה שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים איננו יותר מסיסמה, והוא חסר סיכוי להתממש או לשנות את המציאות של מדינה דו לאומית דה-פקטו בפלסטין/ישראל.
עובדה זו מחייבת כל אדם שעתידה של הארץ יקר לו, לשקול ברצינות את החלופות הדמוקרטיות. אני טוען מזה זמן רב, שהמערכות הפוליטיות בדרום אפריקה שאחרי-האפרטהייד (מדינה דמוקרטית מאוחדת) ובצפון אירלנד (דמוקרטיה שיתופית) מציעות מודלים ריאליים מעוררי תקווה. אך האם יש להסיק מההתנגדות הנחרצת של הישראלים למדינה אחת, שהתפתחות בדרכי שלום של מדינה כזו היא כה בלתי-סבירה, עד שעל הפלסטינים לזנוח את השאיפה לכך? האם בשל כך הם אמורים לחתור לפתרונות "פרגמטיים", שייתקלו בהתנגדות פחות עזה מצד הישראלים?הניסיון בדרום אפריקה מראה אחרת: ב-1994 שלטון האפרטהייד של מיעוט לבן הגיע לסופו בדרכי הידברות ושלום, והוחלף (לאחר תקופת מעבר של חלוקה בשלטון) במדינה דמוקרטית מאוחדת בשיטת "לכל אדם קול". עד כמה סבירה נראתה התפתחות שכזו מראש? האם היה אלקטורט לבן משמעותי שהיה מוכן לשקול זאת? ומה אם הקל"א (הקונגרס הלאומי האפריקאי) היה מקדם אך ורק פתרונות פוליטיים שזכו לתמיכת הציבור הלבן בסקרים?
עד די קרוב לסוף האפרטהייד מרבית הלבנים, כולל רבים מהמבקרים הליברליים של השיטה, דחו על הסף את שיטת "לכל אדם קול", וצפו שכל ניסיון לאכוף אותה יוביל למרחץ דמים. ב-1989, שלב מאוחר לכל הדעות, הגדיר פ. ו. דה-קלרק, נשיא האפרטהייד האחרון, את השיטה כ"הצלצול המבשר את מותה של דרום אפריקה".
ב-1988 תיעד חוקר מדע המדינה, פייר הוגו, את החששות הנפוצים בקרב דרום אפריקאים לבנים, שמעבר לשלטון הרוב לא יסתכם רק באובדן כוח פוליטי ומעמד סוציו-אקונומי. המחקר תיאר גם אימה פיזית ופחד מ"אלימות, קריסה מוחלטת, גירוש ומנוסה". סקרים שבו והראו כי ארבעה מתוך חמישה לבנים מאמינים ששלטון הרוב יאיים על בטחונם הפיזי. פחדים מסוג זה אמנם לובו לעתים קרובות על ידי דימויים גזעניים נפוצים על האפריקאים "הפראיים והאלימים" מטבעם; אך עזיבתם של למעלה ממיליון מתיישבים לבנים את אלג'יריה, והרכבת האווירית של 300,000 לבנים מאנגולה בזמן הדה-קולוניזציה, אכן הציבו תקדימים מאיימים ("לקראת עלטה ומוות: דמונולוגיה גזעית בדרום אפריקה", The Journal of Modern African Studies, 26(4), 1988).
לאורך שנות ה-80 הראו סקרים כי על אף שהלבנים הבינו בהדרגה שהאפרטהייד לא יוכל להמשך עוד, רק מיעוט קטן תמך בשלטון הרוב בשיטת "לכל אדם קול". בסקר ממרץ 1986 לדוגמא, אמרו 47 אחוז מהלבנים שיעדיפו סוג מסויים של ממשל "מעורב גזעית", אך 83 אחוז אמרו שהיו מעדיפים את המשך השלטון הלבן אילו הדבר היה נתון לבחירתם (פיטר גודספיד, "האפריקאנרים דבקים בחלומם הלבן", 'טורונטו סטאר', 5.11.86). סקר נרחב שנערך ב-1990 בקרב אפריקאנרים לבנים (דוברי האפריקאנס, שהיוו את עמוד השדרה של משטר האפרטהייד, בניגוד לדוברי האנגלית) מצא כי רק 2.2 אחוזים היו נכונים לקבל זכות בחירה אוניברסלית ושלטון רוב (קייט מאנזו ופאט מק'גואן, "חששות אפריקאנרים ופוליטיקת היאוש: להבין את השינוי בדרום אפריקה", International Studies Quarterly, 36, 1992)
ואולי אליטה לבנה נאורה יכלה להוביל את ההמון הלבן לשלב גבוה יותר? גם כך לא היה המצב. סקר אקדמי שנערך ב-1988 בקרב למעלה מ-400 פוליטיקאים, אנשי עסקים ותקשורת, עובדי ממשל, אקדמאים ופקידים לבנים, גילה כי רק 4.8 אחוזים היו מוכנים לקבל מדינה מאוחדת עם זכות בחירה אוניברסלית, ואילו שני שלישים ראו התפתחות כזו כ"בלתי מקובלת". על פי מאנזו ומק'גואן, האליטות הלבנות שיקפו את הרגשות והנטיות של שאר החברה, והחשיבו באופן גורף את הלבנים כמתורבתים יותר מטבעם, ואף נעלים מבחינה תרבותית על האפריקאים השחורים. רק מעט יותר ממחצית מהלבנים באליטות היו מוכנים לקבל "מדינה פדרלית שבה השלטון נחלק בין קבוצות ואזורים לבנים ולא-לבנים, כך שאף קבוצה לא שולטת באחרת".
בשנות ה-80 נע האלקטורט הלבן בדרום אפריקה ימינה, בדומה לאלקטורט היהודי בישראל כיום. התמיכה זלגה מן המפלגה הלאומית, שייסדה את האפרטהייד הרשמי ב-1948, לעבר המפלגה השמרנית, הקיצונית אף יותר. אבל "ביחס לשלטון הרוב", איבחן הוגו, "לתומכי המפלגה הלאומית והמפלגה השמרנית, כמו גם למרבית הבוחרים הלבנים מ'שמאל' לארגונים הללו, היו חילוקי דעות מזעריים בלבד". הרוב המכריע של הלבנים, שקוע בפחדים קיומיים, כלל לא יכל לחשוב על ויתור על השליטה האפקטיבית, או לפחות על זכות הוטו בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות בדרום אפריקה.
אולם הקל"א התעקש על שיטת "לכל אדם קול". עם התגברות ההפגנות והשביתות בעיירות הלוויין השחורות שלצידי הערים, וכן הלחץ הבין לאומי, הראה סקר מקיף שהופיע ב'אקונומיסט' ב-1 בפברואר 1986, שלבנים "נאורים" רבים עדיין טענו כי שיפור דרמטי ברמת החיים של השחורים יוציא את העוקץ המהפכני מעיירות השחורים וישכנע שחורים "אחראיים", שיונהגו בידי מעמד בינוני שחור, לקבל נוסחה כלשהי של חלוקת שלטון. התכניות לביצור משטר האפרטהייד שנפוצו בזמנו, דומות דמיון רב לחזון הנוכחי של ממשלת ישראל בדבר "שלום כלכלי", שבו הנהגה משת"פית של הרשות הפלסטינית תנהל אוכלוסיה פלסטינית משועבדת-עדיין ומורדמת באמצעות מוצרי צריכה וקניונים.
בשל ההתנגדות האיתנה של הלבנים למדינה דמוקרטית מאוחדת, ליברלים מערביים רבים יעצו לקל"א לחתור להסתגלות פוליטית "ריאליסטית" למשטר האפרטהייד, וצפו ששום רמת לחץ לא תוכל לכפות על הלבנים להכנע לדרישות הפוליטיות של הקל"א. הקל"א הוזהר שאל מול התעקשותו על שלטון-הרוב יעדיפו האפריקאנרים מוות על פני כניעה, ויסתגרו במדינת צבא מבוצרת עם כלכלת מצור. אפילו הלן סאזמן המנוחה, מהמבקרות הליברליות החריפות ביותר של האפרטהייד, חזתה ב-1987: "הסכסוך בזימבאבווה לקח 15 שנה ועלה בחייהם של 20,000 איש, ואני יכולה להבטיח שהעברת השלטון בדרום אפריקה תיקח הרבה יותר – הן בזמן והן בחיי אדם, אני חוששת".
אך בסופו של דבר, כפי שהעיר ה'אקונומיסט', הסברה שהלבנים יעדיפו "התאבדות קולקטיבית" היתה לא יותר מקריקטורה. הרוב המוחץ של האפריקאנרים לא היו עוד בורים פונדמנטליסטים. הם היו "חלק מחברת שפע מפונקת של יושבי פרברים, שסף הכאב הכלכלי שלה עשוי להתגלות כנמוך יחסית". ה'אקונומיסט' סיכם שאם הלבנים התקדמו מרצונם-הם רק באופן חלקי, לתנועה נגד האפרטהייד ישנה הצדקה מלאה לכפות עליהם את השלמת הדרך באמצעות סנקציות ואמצעי לחץ אחרים. "ככל שהשבט הלבן יקדים להכנע", כתב המגזין, "כך יהיו טובים יותר סיכוייו לעתיד נסבל תחת שלטון שחור בדרום אפריקה".
בסופו של דבר, כפי שידוע לנו, השילוב של התנגדות פנימית ובידוד בין-לאומי אכן הכריח את הלבנים לנטוש את האפרטהייד הפוליטי, ולקבל את שלטון הרוב. יחד עם זאת, חשוב לציין שהכוח המשולב של התנועה נגד האפרטהייד מעולם לא היווה איום פיזי על השלטון הלבן. אפילו לאחר ההתקוממויות המסיביות של השחורים בעיירות בשנים 1985 – 1986, השלטון הדרום אפריקאי היה עדיין מוגן. "אין כרגע איום פיזי של ממש על השלטון הלבן", ציין האקונומיסט, "עד כה ישנו איום מועט בלבד על חיי לבנים… המדינה הלבנה חזקה ומצויידת היטב. יש לה היכולת לדכא את המרידות בעיירות באופן אכזרי עוד יותר. לשחורים אין למעשה כל כוח גרילה עירוני או כפרי, אין נשק חם, ועומדים לרשותם מקומות מקלט ספורים בלבד בדרום אפריקה או מחוצה לה".
מאזן זה מעולם לא השתנה. כיום ניתן ליצור משוואה דומה בין הכוח היחסי של מדינת ישראל, המחומשת בכבדות ואכזרית בהרבה, לבין מיליציות פלסטיניות בעלות נשק קל. מה שכן שינה עבור דרום אפריקה (דבר ששום כלי נשק בעולם לא יכל למנוע), היה האובדן המוחלט של לגיטימציה של שלטון האפרטהייד ודרכי פעולתו. מרגע שאבדה הלגיטימציה הזו, הלבנים איבדו את הרצון להמשיך ולקיים מערכת שנסמכה על דיכוי ואלימות, וגמלה להם בנידוי בין לאומי; הם ניהלו משא ומתן על מוצא מהמצב, ועברו זאת בשלום. הכל קרה הרבה יותר מהר, ויחסית בפחות אלימות ממה שצפו בזמנו אפילו התחזיות האופטימיות ביותר. ולא ניתן היה לחזות תוצאה זו על פי הצהרותיהם של לבנים על מה שיסכימו לקבל. כל זה אף לא היה קורה אילו היה הקל"א מונחה על ידי סקרים, במקום על פי העקרונות הדמוקרטיים של אמנת החירות .
הציונות, כפי שחוששים בגלוי ישראלים רבים, סובלת באופן דומה מאובדן עמוק של לגיטימציה, עם בידודה ההולך וגובר של מדינת ישראל כתוצאה מפעולותיה. התדמית העצמית של ישראל כמדינה ליברלית "יהודית ודמוקרטית" מתקשה להתמודד מול המציאות בשטח: מושבת מתנחלים קנאית לאומנית ומיליטריסטית, אשר חייבת לבצע תדיר מעשי טבח מסלימים והולכים (לבנון ועזה 2006, עזה 2009) במאמץ נואש לבלום את התנגדות הילידים באזור. הציונות אינה יכולה להפציץ, לחטוף, לחסל, לגרש, להרוס, להתנחל ולשקר כל הדרך ללגיטימציה וקבלה.
את אובדן הלגיטימציה – שגם כך קשה להצניעו – לא יהיה אפשר עוד להסוות, עם הפיכתם של הפלסטינים לרוב דמוגרפי הנשלט בידי מיעוט יהודי. דרישתו של רה"מ נתניהו שהפלסטינים יכירו בקיומה של ישראל כ"מדינה יהודית" היא למעשה הודאה בכשלון: ללא הסכמה פלסטינית (שכנראה לעולם לא תינתן), יש לפרויקט האתנוקרטיה היהודית בפלסטין סיכויים קלושים למדי בטווח הארוך.
בדומה לכך, הלבנים הדרום אפריקאים ניסו להצדיק את התנגדותם לדמוקרטיה לא במונחים של רצון לשמר את זכויות היתר והשלטון שלהם, אלא באמצעות טיעונים ליברליים בדבר הגנה על הבדלים תרבותיים. הנדריק פרוורד הבן, בנו של ראש הממשלה שנרצח הנדריק פרוורד, מייסד האפרטהייד, ביטא את הבעיה במונחים אלה ב-1986, כפי שדווח ב'טורונטו סטאר': "שני העמים הללו, האפריקאנרים והשחורים, אינם מסוגלים להפוך לאומה אחת. ההבדלים ביננו הם יחודיים, תרבותיים ועמוקים. הדרך היחידה בה יכול אדם להיות מאושר ולחיות בשלום, היא באמת כאשר הוא בקרב בני עמו, עימם הוא חולק ערכים תרבותיים".
פרוורד הבן, שהוביל נסיון דון-קיחוטי "לבצוע" מלב דרום אפריקה מדינה ללבנים בלבד, היה בימין הקיצוני של הפוליטיקה הדרום האפריקאית. אולם ההגיון שלו נשמע דומה בבירור להצדקות ציוניות ליברליות של רעיון שתי המדינות כיום. ה'אקונומיסט' הבהיר את משמעות השימוש בשפה זו בזמנו, בציינו כי "אחד התוצרים היותר-מוזרים של האפרטהייד הוא שיבוש השפה בבליל של צביעות, מכבסת מילים ועגה סוציולוגית. כשמדובר על 'זכות ההגדרה העצמית' של האפריקאנרים, הכוונה היא בעצם לשליטה על כל האחרים".
הדרישה הציונית ל"הגדרה עצמית ליהודים" בתוך אוכלוסיה מעורבבת, היא למעשה תביעה לשמר ולהכשיר סטאטוס קוו, שבו הישראלים מחזיקים בשלטון לנצח. אין טעם לצפות שהישראלים יוותרו על תביעה זו מרצונם הטוב, יותר מאשר הלבנים בדרום אפריקה. כמו בדרום אפריקה – נדרשת כפייה; ותנועת החרם, משיכת השקעות והסנקציות (BDS) ההולכת וגדלה, היא מדרכי הכפייה הבלתי-אלימות החזקות, המוצדקות והבדוקות ביותר שבידי הפלסטינים. לישראל נקודות תורפה שונות אולי מאלה של שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, אבל היא איננה חסינה בפני לחצים.
יחד עם זאת, כפייה כשלעצמה אינה מספיקה. כפי שאני טוען ומנסה לעשות מזה זמן רב, על הפלסטינים להציע חזון פוזיטיבי. פלסטינים התומכים בפתרון של מדינה אחת, גם אינם יכולים לבטל בהינף יד את עמדותיהם של הישראלים. עלינו להכיר בכך, שהתנגדות הישראלים לכל פתרון שמאיים על שלטונם וזכויות היתר שלהם, נובעת משני גורמים לפחות: הראשון הוא פחדים אי-רציונליים וגזעניים מ"ההמון השחור" (במקרה זה ערבים-מוסלמים), פחדים שלובו לאורך עשרות שנים של דמוניזציה גזענית-קולוניאליסטית. הגורם השני, שכמובן הוחרף על ידי הראשון, הוא חשש אנושי טבעי מעקירה אישית ומשפחתית, ומאובדן מעמד סוציו-אקונומי ובטחון קהילתי: שינוי הוא דבר מפחיד.
אך השינוי בוא יבוא. בלי לטפח את הגזענות הישראלית או לשמר פריווילגיות בלתי מוצדקות – עדיין החששות הלגיטימים של ישראלים מן המניין צריכים לקבל מענה בכל משא ומתן על שינוי. זאת כדי להבטיח שהמעבר לדמוקרטיה יהיה חלק, ושמדיניות החלוקה מחדש ההכרחית תתבצע בהגינות. הדה-קולוניזציה תגרום בהכרח כאב, כאשר הישראלים יאבדו כוח וזכויות יתר. עם זאת, אין סיבות רבות להאמין שהתהליך לא יוכל להתנהל היטב, או שהרוב הגדול של הישראלים (בדומה ללבנים בדרום אפריקה) לא יהיה מוכן לעבור את ההסתגלות הזאת למען לגיטימציה ונורמליות, שהוא אינו יכול להשיג בכל דרך אחרת.
המחקר העשיר והנסיון הרב העולים מהמקרים של דרום אפריקה וצפון אירלנד אודות ההצלחות, הכשלונות, הקשיים וההזדמנויות שבניהול שינויים ברמה הלאומית והמקומית, ברמת השכונות, בתי-הספר, האוניברסיטאות, מקומות העבודה, המוסדות הציבוריים והשיטור – כל אלה יהיו במקרה זה בעלי ערך עצום. לכל סיטואציה יש מאפיינים יחודיים משלה, ואף שאנו מוצאים בהיסטוריה תבניות חוזרות, הן לעולם לא משחזרות את עצמן בצורה זהה. אולם מה שכן ניתן להסיק מלימוד העבר וההווה של אחרים הוא, שפלסטינים וישראלים מסוגלים לא פחות לכתוב לעצמם עתיד פוסט-קולוניאלי המעניק לכל אדם הזדמנות לחיות חיים ראויים במדינה דמוקרטית אחת.

* המאמר התפרסם לראשונה באתר האינתיפאדה האלקטרונית. תרגם מאנגלית עמית לנדאו, חבר בעמותת זוכרות, (פברואר 2010).

זוכרות ברשת